עקרונות וקריטריונים לשחרור חטופים על-רקע לאומני

כל אלה שהתבטאו עד היום בסוגית שחרור גלעד שליט, דיברו במונחים של "כמה" – כמה מחבלים צריך לשחרר תמורתו, או בחרו להדגיש שיש "ערך" אחד – הערך של החזרת שליט "בכל מחיר", כדי לא לפגוע "באחוות הלוחמים ובערבות ההדדית", או עסקו ב"ספקולציות עתידניות" – האם וכמה מהמחבלים המשוחררים ינסו שוב לרצוח יהודים וזה צריך ליהיות הקריטריון את מי משחררים ואת מי לא. וכך נאמרו הדברים: 1. אסא כשר שולל את עצם הדיון במושג מחיר. "זה ממש לא לעניין. אין טבלת מחירים ולא יכולה להיות". לטענתו, "שחרור מחבלים שלא מסכנים אותנו בעתיד אפשר לשחרר ללא קשר למה נשפטו ונשלחו לרצות מאסר עולם בכלא ישראלי. חיילים כלל אינם נלחמים על הדגל אלא רק בשם אחוות הלוחמים ובשם ערך הרעות. אם אין החיילים מאמינים בכוח הרעות אזי אין לך כוח לחימה". 2. גדי בלטיאנסקי, מנכ"ל יוזמת ז'נבה, טוען ש"אין לאיש ספק כי מדינת ישראל תהיה מוכנה לשחרר רוצחים תמורת חייל חי. הקו המנחה העיקרי בקביעת זהותם ומספרם של האסירים המשוחררים צריך להיקבע לא על-פי מה שעשו בעבר, אלא על-פי מה שהם עלולים לעשות בעתיד. זהו שיקול ביטחוני נטו, חף משיקולי רייטינג ונקי מפופוליזם". 3. מעניין שגם בקצה הימני של המפה הפוליטית עוסקים בהיבט הצר של הבעיה. ח"כ פרופ' אריה אלדד מהאיחוד הלאומי-מפד"ל, קובע ש"הוויכוח עוסק לכאורה בכמה מחבלים צריך לשחרר עבורו וכמה דם מותר שיהיה על ידיהם. האם מוסרי לשחרר מאות מחבלים, כשהכל יודעים כי בין שליש למחצית מהם ישובו לנסות ולרצוח יהודים?" האם הסכנה שמחבל יחזור וירצח יהודים מחדש לאחר שחרורו, הוא השיקול היחיד שצריך להנחות אותנו? האם כל מה שמעניין אותנו הוא שאלת המחיר – אנחנו לא נראים כמו תגרנים בשוק מחנה יהודה? האם אחוות לוחמים והערך של "אין מפקירים חייל חטוף" – ערכים חשובים ביותר לגיבוש יחידה קרבית - הם ערכים "מקודשים", שגוברים על כל יתר השיקולים ושאסור לסטות מהם? אין שיקולים חשובים נוספים, כבדי משקל לא פחותים מכל אלה שהועלו? כולם התרגלו שחייבים לשחרר מאות אסירים-רוצחים פלשתינים, כדי לשחרר חטופים. אינני יודע מה השתבש - האם יש כאן אובדן כושר השיפוט? זה הפך ל"נורמה מקובלת ומחייבת". אינני חושב שזאת הדרך שצריך לבחור - אותי זה מקומם! לא ראיתי שום ניסיון רציני להעלות על סדר היום את כל מכלול השיקולים הרלוונטים, לנסות לנתח אותם אחד אחד ולקבוע את סדר העדיפויות של המדינה. אני נדהם כל פעם מחדש ש"מופתעים" כאשר אירגוני הטרור חוטפים חיילים או סתם אזרחים. זה דומה למה שקורה בתחילת כל חורף, כשרחובות תל אביב מוצפים במים – עובדי התחזוקה בעירייה, "מופתעים שבחורף יורד גשם". אם זה לא היה עצוב, זה היה יכול ליהיות מאוד משעשע. איך זה שלא נערכו עד כה לאפשרות הוודאית שיהיו חטיפות? בשלושים השנים האחרונות, מאז ה-4 באפריל 1978 בו נכנסו שבעה חיילי צה"ל בטעות ללבנון לשטח בשליטת פת"ח, ארבעה נהרגו, שניים הצליחו להימלט וחייל מילואים, אברהם עמרם מחדרה נחטף על-ידי הפלשתינים – הוחזרו לארץ קרוב ל-20 חטופים ישראלים, חיילים ואזרחים, חלקם בארונות קבורה; תמורתם שוחררו אלפי מחבלים, חלקם רוצחים עם דם על הידיים - רובם ב"עסקת ג'יבריל" ב-1985 . אני לא מתימר לתת תשובה לכל דבר. יש כאן פרובלמטיקה סבוכה ומורכבת מאוד. ניסיתי במסמך הזה לחדד את הנקודות הבעייתיות ולהדגיש את השיקולים שלדעתי צריכים להלקח בחשבון כאשר באים לדון על שחרור חטופים.

הוועדה ציינה ששם הסוגיה היא "עקרונות לניהול משא-ומתן לפדיון שבויים". אני מתנגד לשם "פדיון שבויים": 1. לא מדובר כאן ב"שבויים". ההגדרה של שבויים לעניות דעתי, מתיחסת ללוחמים שנפלו בשבי עקב מלחמה עם מדינה ריבונית אחרת. זאת לא רק סמנטיקה. ברגע שקוראים לחטופים שלנו "שבויים", יש כאן ניסיון מגמתי להכיר גם בחברי ארגון טרור שנתפסו, הואשמו על-פי חוק ונשפטו על-ידי בתי משפט לתקופות מאסר – כ"שבויים" לכל דבר. הייתי אומר שזאת אפילו פרשנות מורחבת למדי ומנוגדת ל"אמנת ג'נבה" שעושה הבחנה ברורה בין חיילים של צבא לבושים במדים שנפלו בשבי לבין "פרטיזנים" או לוחמים בלתי סדירים, שעליהם האמנה אינה תופסת. 2. לקרוא לחוק "פדיון שבויים" – היא אמירה מובהקת שבכל מקרה "חובה לפדות את החטוף". הוא פוסל אפשרות לשחרר חטופים בכח הזרוע כפי שהיה בעבר עם ילדי מעלות, חטופי אנטבה, חטופי מטוס סבנה וכד'. 3. לקרוא לחוק "פדיון שבויים" מעלה את השיקול לשחרר חטופים מעל כל יתר השיקולים הרלוונטיים: עשית צדק עם המחבלים המרצחים, ביזוי מערכת המשפט והחוק, זילזול בתחושתם של משפחות הנרצחים שמתנחמים שלפחות הרוצחים נתפסו וכלואים בבתי הסוהר, הגברת המוטיבציה להמשיך לבצע פיגועים ולחטוף ישראלים בידיעה וודאית שאם ייתפסו הם ישוחררו בעסקה הבאה. 4. פדיון שבויים הוא מצווה שלקוח מההלכה. החוק והמשפט הישראלי החילוני לא מתיחס כמעט לסוגיה הזו מנקודת הראות ההלכתית. השיקולים המנחים את מקבלי ההחלטות הם הסוגיה הביטחונית, המוסרית, המשפטית והתשלום הפוליטי-מדיני ופחות הסוגיה ההלכתית. אני הייתי קורא למסמך: "עקרונות וקריטריונים לשחרור חטופים על-רקע לאומני".

מי ייחשב כ"חטוף על-רקע לאומני". במדינה שלנו, היונקת את תפישתה המוסרית לא רק מעקרונות מוסר אוניברסלים אלא מההלכה היהודית, מבית מדרשו של "בית הלל", אנו מחוייבים להיות בעלי לב רחום ולפעול על-פי המסורת של ערבות הדדית, "כל ישראל חברים", בלי לוותר על האינטרסים הממלכתיים. המסמך הזה עוסק בחטופים שנחטפו על-רקע לאומני בלבד. המשמעות היא שהמדינה מקבלת אחריות לשחרורם. אזרחי המדינה שנחטפים כדי לקבל כופר אינם נכללים בהגדרה הזאת. המדינה יכולה לתת סיוע ככל שניתן אבל לא צריכה להיות לה אחריות משפטית. הנטייה של כולנו היא לעשות הבחנה בין סתם אזרחים לבין אלה שנחשבים כשליחים של המדינה. החברה שלנו רואה במדינה אחראית לאלה שהיא שולחת להלחם למענה או נשלחים לשליחות עלומה של אנשי מוסד ושב"כ. אם הם נתפשים, חובתה של המדינה לעשות ככל האפשר כדי לשחרר אותם. האמנם? לפי העקרון הזה לא היה צריך להוציא לפועל את מבצע "אנטבה"! עובדה היא שהמדינה ראתה לנכון לסכן יחידה מובחרת כדי לשחרר אזרחים שיצאו לטיול בחו"ל. האם אלחנן טננבאום, שנחטף כאשר עסק בעסקת סמים, ואנשים שכמותו – זכאים להגנת המדינה? מה אם בן ממשפחות הפשע ייחטף – האם עלינו לנהוג אחרת? גם לי הייתה בהתחלה דעה שחייבים לעשות "דיפרנציאציה" בין אלה שמגינים על המדינה לבין כל יתר האזרחים – אבל בסופו של דבר לא הסכמתי עם הקביעה הזו – לדעתי כל אזרח ישראלי, ללא הבדל גזע, עדה, דת ומין, צריך לקבל את הגנת המדינה אם הוא נחטף "על-רקע לאומני". מה שהכריע בעיני לבחור בדרך זו ש"אין הבדל בין אזרח לאזרח", היה פחות טובתו של החטוף ומשפחתו מאשר העדפת השיקולים הממלכתיים של המדינה. במאבק שיש לנו מול אירגוני הטרור, חשוב להראות להם ולעצמנו שאחנו פועלים על-פי כללים אחרים - כללים של מדינה דמוקרטית ושוויונית שיש לה מערכת משפט הפועלת על-פי חוקי הכנסת – בעוד שהם אינם אלא חבורה של פושעים ורוצחים עם תפיסת עולם ברברית.

◙ שחרור החטופים בכח - השיקול הראשון חייב להיות לנסות לשחרר בכח את החטופים. לא הייתי מכניס את השיקול הזה כאן אילולא החשש שלאחר הכשלון בחילוצו של וקסמן בתקופת כהונתו של יצחק רבין – השיקול הזה נשכח והוא הפסיק להיות אופציה רלוונטית. יש לי חשד ששחרור חטופים מרתיע את הדרג הצבאי והמדיני. זה נכון שלא תמיד ניתן לשחרר את החטופים באמצעות מבצע צבאי, אבל חייבים לנסות והוא חייב להיות באג'נדה של צה"ל. ◙ האם להיכנע לסחטנות למען הצלת חטוף? ביזוי החוק, מערכת המשפט והשוויונות בחברה – איך אנחנו נראים בעיני עצמנו, כאשר רוצחים עוברים את כל התהליך החוקי של שפיטה, עם עורכי דין, תובעים ושופטים כיאה למדינת חוק במדינה דמוקרטית – ופתאום, בהחלטה של הינף יד, נכנעים לסחטנות ומשחררים מאות מרצחים עם דם על הידיים? וזה קרה פעם אחר פעם בשנים האחרונות. אנחנו במו ידינו מבזים את החוק ואת מערכת המשפט, ומסייעים למוטט את כל המערכת. הכלל חייב להיות שאסור להיכנע לסחטנות של חוטפים. אסור למדינת חוק לוותר על עקרון שמשמש בסיס לאושיות החברה הדמוקרטית שלנו. גם כך נתפסת היום מערכת המשפט כבדיחה עצובה. אני שונא לעשות שימוש ב"פראזות נמלצות" בסגנון "סכנה לדמוקרטיה", אבל ללא ספק ששחרור מחבלים שביצעו את הפיגועים הזוועתים ביותר הוא העברת מסר שלילי לאזרחים, מסר שאומר "הכל פרוץ, הכל פרטצ´, לית דין ולית דיין!" יש כאן גם בעיה נוספת והיא הלחץ המופעל אצלנו כדי להענות לכל הדרישות של החוטפים. כדי להסיר כל ספק, אינני מכליל את אביו של גלעד שליט ואת בני משפחתו בין ה"סחטנים שבתוכנו". זה לגיטימי שבני משפחת שליט יעשו הכל כדי שגלעד ישוחרר ומוכנים שהמדינה תשלם כל מחיר. אני מניח שכולנו היינו נוהגים כמוהם. מה שמקומם אותי הוא חוסר השוויונות, ה"שיטה" המבוססת על איפה ואיפה. למי שיש קשרים זוכה ל"פסטיבלים" שנערכים בתקשורת ובככרות למען שחרור החטוף, במקרה זה גלעד שליט. אלו שלוחצים, בין אם הם celebrities , התקשורת וסתם חלק מהעם הרחום – הם אלה שישיגו את מה שרוצים: האויב את הרוצחים שלהם, המשפחה את החטוף, התקשורת את הרייטינג ה"עכשווי" שלה והיהודים הרחמנים את ה- happy end ב"טלנובלה" על גלעד שליט. לא יתכן שהתקשורת תהפוך עצמה ל"תנועה פוליטית" שבוחרת צד ומריצה את ה- "protégé" שלה. עזאם עזאם לא זכה לכל תמיכה! הוא נמק בכלא המצרי באשמת ריגול לטובת מדינת ישראל – טענה שקרית לחלוטין (ואני כותב את זה באחריות מלאה), משך 8 שנים וחודש אחד שהם 2952 ימים. הוא לא היה חלק מ"השיטה", אף אחד לא הכין מדבקות בנוסח: "לחופש נולד עזאם עזאם", אף אחד לא ערך "פסטיבלים" לכבודו, התקשורת פשוט התעלמה ממנו – כלום, "גורנישט מיט גורנישט", nada! יש משהו מאוד מקומם ופוגע בתחושת השוויון והצדק בשיטה הזאת – אתם לא חושבים? מקבלי ההחלטות חייבים לקבל החלטה בדומה להחלטת שופט בבית משפט - היא חייבת להיות ללא משוא פנים ונקייה מאינטרסים זרים ומלחצים של יחצנ"נים למיניהם. יתכן שגם במסמך המסכם של הוועדה, יצטרכו לתת את דעתם לגבי האיזון והאחריות של ערוצי הטלוויזיה ועורכי העתונים בסוגיה הזו, כדי למנוע בעתיד השנות תופעות כאלו. ◙ העברת מסר שהחוטפים עלולים להפסיד יותר - האם אנחנו עושים הכל כדי לגרום לצד השני להבין שיש גם לנו דרכים ללחוץ עליהם? אל תגידו שכבר ניסינו את הכל - זה איננו נכון! יש כאן א-סימטריה בלתי מובנת. הפכנו להיות בני ערובה של החמאס והג'יהאד האיסלאמי. הנפגעים הם אצלנו, הנזקים ברכוש הם בצידנו, נפגעי הטראומה הם אצלנו – ובצד השני הפלשתינים נהנים משקט, חשמל, אספקה סדירה של דלק וסחורות. הנייה ומנהיגי החמאס מקבלים היתר לצאת לחו"ל, אם לשם חיזוק מעמדם הפוליטי או לשם גיוס כספים. כך לא מתנהגת מדינה ריבונית בשום מקום בעולם. מה עוד אפשר לעשות? מדוע לא מקשיחים את תנאי נאסירים נפלשתינים בבתי כלא שלנו – כמובן הכל במסגרת המותר מבחינת החוק? לא ביקורים, לא טלוויזיה, לא השכלה. תראו לנו מה שלומו של גלעד שליט, מהם תנאיו, ובהתאם יזכו גם הרוצחים לאותו היחס. שהאסירים יכעסו על מנהיגיהם, ולא אנחנו על מנהיגינו. האם הפעלנו לחץ פסיכולוגי על משפחות האסירים בדיוק כפי שהם עושים לנו? מדוע לא מפעילים ל"פ (לוחמה פסיכולוגית) כפי שהאויב עושה? אולי הגיע הזמן שגם התקשורת תתגייס למען המדינה שלנו? מה עם חטיפה "איכותית" ברמה כזו שתכריח את החוטפים לעשות חושבים מחדש? רוב "ממשלת חמאס" יושבת אצלנו בבתי סוהר כבני ערובה. יש הטוענים ש"זה לא מזיז להם". זה לא מזיז להם כי החוטפים הם בני משפחת דורמוש, ואילו החטופים הם אנשי חמאס. ייתכן שאם היינו חוטפים בזמנו מישהו ממשפחת דורמוש, אולי התמונה הייתה נראית אחרת. זאת דוגמה להתנהלות שלומיאלית שהיא כל כך אופינית לנו! צריך לשקול להמשיך בחיסולים ממוקדים כואבים בקרב מנהיגי החוטפים והמקורבים אליהם. לאחר חיסולם של השייחים ייאסין ורנתיסי, היה שקט למשך שנתיים עד להינתקות. כנראה שהשיטה הזאת כן עובדת! צריך רק סבלנות ואורך רוח! מה שחשוב הוא לא להפסיק ביוזמות מבצעיות! במלחמת לבנון השניה, צה"ל לא יצא למלחמה כדי לשחרר את החיילים החטופים – זה היה מאוחר מדי, אלא כדי להעביר לחיזבאללה מסר שיש גבול לאיפוק שלנו ושיש מחיר כבד שהם ישלמו על התגרויות בלתי פוסקות. ועובדה היא שעד היום הזה מחצית מרובע דאחיה בביירות נמצא בהריסות, נאסראללה עדיין מסתתר בבונקר שלו שנתיים לאחר המלחמה ולא הייתה אפילו התגרות אחת מצד חיזבאללה. ◙ הגברת המוטיבציה של המחבלים ופגיעה בגורם ההרתעה – חשוב מאוד למנוע מארגוני טרור לאיים עלינו, המטרה שלנו היא למנוע הישנות חטיפות בעתיד. איך נמנע חטיפות אם אנחנו מוכנים לשלם "כל מחיר" כדי לשחרר חטוף? אין כאן כל הרתעה! ארגוני המחבלים יודעים בוודאות שהם יכולים לכופף אותנו על-ידי חטיפות נוספות. מחבל שיוצא לפגוע בנו, לא יחשוש לעתידו. הוא יהיה בטוח שאם ייתפס, לא יעבור זמן עד שהוא ישתחרר מן הכלא על-ידי עסקת שחרור. יש גם חשש סביר, לפי ניסיון העבר, שלפחות חלק מן המחבלים שישוחררו מן הכלא יחזרו ויפגעו ביהודים. הדוגמה הבולטת היה רנתיסי, סגנו של השייח' יאסין, שהיה בין 415 פעילי חמאס והג'יהאד האיסלאמי שגורשו למארג' א-זהור בדרום לבנון על-ידי ממשלת רבין בשנת 1992 וחזר לישראל שנה לאחר מכן בגלל פסיקה של בג"צ והמשיך לעסוק בטרור עד שחוסל בסיכול ממוקד. המדינה משקיעה כל כך הרבה מאמץ לתפוס את המחבלים, חיילי צהל ואנשי שב"כ מסתכנים בחייהם, הפרקליטות מוציאה עשרות אלפי שקלים כדי לבסס את טיעוניהם כדי שבית המשפט ירשיע אותם – והכל בשביל מה - כדי לשחרר אותם בעסקה הבאה? אולי כדאי לחסוך זמן וכסף ולהפסיק את המשפטים המיותרים ובמקום זאת להכניס את כל המחבלים שנתפסו למחנות זמניים ככלי מיקוח לעסקה הבאה? ◙ זילזול במשפחות הקורבנות - מה עם הסבל של משפחות הקורבנות? אינני יכול להבין מדוע משפחות הקורבנות חשובות פחות מאלה של משפחות החטופים. האם דמו של החייל החטוף סמוק יותר מדמם של מאות ואלפי אזרחים וחיילים שנרצחו על-ידי מחבלים או שעלולים להירצח כתוצאה מעסקה זו? האם הסיבה לכך היא שהקורבנות ממילא כבר מתו ואי אפשר להחזיר אותם לחיים? ארגון "אלמגור", ארגון נפגעי טרור, לא יכול לחדור לתודעת האזרחים כי ערוצי הטלוויזיה במתכוון מתעלמים ממנו כדי שלא יפריע למישהו שהם החליטו לתמוך בו. אין כאן כל איזון וערוצי הטלוויזיה עושים פלסתר מהטעון של "זכות הציבור לדעת", טיעון שהם כל כך אוהבים להתהדר בו! התחושה היא ש"הכושי עשה את שלו והכושי יכול להתפגר". בין הנרצחים יש הרבה לוחמים שהרוצחים שלהם נתפסו ונכלאו בכלא לאחר משפט. איזה מסר אנחנו ניתן ללוחמים שנתקלים במחבל שרצח את חברם והוא מרים את ידיו ונכנע? אם הם ידעו שכל מי שנכנע ישוחרר לבסוף, למה לשמור על הקוד האתי והמוסרי ולא להרוג אותו במקום? ומה עם עקרון הרעות בין לוחמים שחבריהם נרצח, הרוצח נתפס, נשפט ונשלח לכלא – וכולם יודעים שבעסקה הבאה הוא ישוחרר? תרשו לי להיות סרקסטי ולהשתמש באותו הטעון של פרופ' אסא כשר עם פרשנות אחרת: "אם אין חיילים המאמינים בכוח הרעות אזי "אין לך כוח לחימה". משפחות הנרצחים אומרות זאת בפה מלא: "לפחות החטוף עוד חי ויש סיכוי שישוחרר ביום מן הימים. הבן שלי כבר לא יחזור. הנחמה היחידה שלנו היא שהרוצחים נמקים בכלא וישארו שם עד ליום מותם". כך הם מקווים לפחות. זאת נחמה פורתא אבל גם נחמה כזאת היא נחמה. זה המעט שהחברה שלנו חייבת לעשות למען אלה שנתנו את חייהם למעננו, למען המדינה. ◙ עשית צדק עם המחבלים המרצחים – הציבור הרחב כמה לעשיית צדק. האם עשיית צדק איננה חשובה יותר במדינה שלנו? אזרחי המדינה הבינו מזמן שאין להם מה לחפש צדק בבתי משפט. אזרחים רגילים שלא מבינים וגם לא מעניין אותם כל כך שמערכת המשפט מתנהלת על-פי חוקי הכנסת – מחפשים צדק, צדק שגם ייעשה וגם יראה! תחושת אי-הצדק מלווה אותנו אלפי שנים. שנים של השפלות, עלבונות, חוסר אונים מול השלטון בניכר, גרמו לנו להאמין שכשתהיה לנו מדינה משלנו, הכל ישתנה. הצדק ההיסטורי שנעשה במשפט אייכמן, היה אחד השיאים לתחושה שסוף סוף אנחנו אדונים גם על הצדק. והדבר לא כך לדאבוני. אין אמון במערכת המשפט; אנסים ועברייני תנועה כבדים משתחררים, אין אמון במשטרה, פושעים יורים ברחובות הערים ורוצחים עוברים ושבים, אזרחים נשדדים ולא זוכים להגנה; אין אמון בפוליטיקאים, יש הסכמה רחבה שכולם מושחתים וכל מה שמעניין אותם הוא הכבוד והכסא שלהם, הם משקרים לנו במצח נחושה, הם לא מפעילים את צה"ל כדי להגן עלינו. שחרור סיטונאי של מחבלים-רוצחים, יהווה מסמר נוסף בארון הקבורה של מדינת היהודים. אם הציבור היה יודע מי הם הרוצחים שהחמאס מבקש לשחרר, אם היה יודע את מעשי הזועה שהם עשו, אם היה יודע מה השופטים כתבו על מעשיו של כל רוצח וכמה שנות מאסר הם פסקו לו – אני משוכנע שרובם היו מזדעזעים והיו מתנגדים התנגדות נחרצת לשחרורם מהכלא, גם אם זה היה פוגע בשחרור גלעד שליט! ◙ טובת החטוף מול אינטרס המדינה – הסיסמא "לא משאירים פצוע בשטח" הפכה להיות ערך מרכזי בצה"ל. אני רואה כאן הקבלה לסיסמא "לא מפקירים חטוף". אבל יש מקרים שלפעמים השיקול של הצלת פצוע – או לעניינינו שחרור חטוף - עלול לעלות יותר מדי, והוא מחייב לקבל החלטה אמיצה ומנוגדת לנורמה שהשתרשה. יש אין ספור דוגמאות ממלחמות ישראל, שפצועים "הופקרו" בשטח, כי הצלתם הייתה גורמת ליותר חיילים הרוגים. זוהי אגדה אורבנית לומר שצריכים "לשלם כל מחיר"! כמישהו שהיה לו תפקיד קטן ושולי במאמץ הכללי להציל בתחילת שנות השישים את לוחם המוסד שנתפס בסוריה, אלי כהן, הייתי עד למאמצים הכבירים שנעשו כדי למנוע את תלייתו. אבל גם אז, ואני משוכנע בזאת גם היום, אם היינו צריכים לשלם תשלום בלתי נתפש, אם היינו מתבקשים לוותר על נכסים אסטרטגיים כדי להשאיר אותו בחיים – מדינת ישראל לא הייתה מסכימה לכך, עם כל הצער שבכך. אני רוצה גם להביא דוגמה בתחום האישי. הבן האמצעי שלי נפצע במלחמת לבנון השנייה. הוא משתייך לחטיבה אלכסנדרוני המפורסמת. הוא שכב 8 שעות יחד עם פצועים של חטיבת הצנחנים וחטיבות אחרות. מדוע חיכה כל כך הרבה זמן? כי חיל האוויר דרש כל פעם להזיז את הפצועים לשטח איסוף חדש מחשש שהמסוקים ייפגעו. וכך משך 8 שעות, עשרות לוחמים הובילו את אלונקות הפצועים ממקום למקום תוך סיכון חייהם. בויכוח שהיה לי עם הבן, הצדקתי את שיקולי צה"ל. מניעת הפלת מסוק אחד עם צוות רפואי מיומן גובר על שיקולי פצועים שצריכים לפנות מהשטח. אני מסכים שחייבים להמשיך לטפח את העקרון של "לא משאירים פצוע בשטח" אבל חייבים להבין שלפעמים שיקולים של אינטרס המדינה גוברים על אינטרס הפרט. ◙ הערבות ההדדית והמוראל של הלוחמים – הטענה שחיילים לא נלחמים על הדגל אלא על אחוות הלוחמים, כפי שפרופסור אסא כשר אמר, היא נכונה! אבל להגיד שלוחמים יילחמו פחות טוב, עם פחות נחישות, אם יחשבו שאם ייפלו בשבי יש סיכוי שיופקרו – הוא סיפור נחמד שאפשר לספר אותו לצעירים לפני גיוס בשיחות מוטיבציה סביב המדורה. כאשר יוצאים למשימה מבצעית, מה שמעניין את הלוחמים הוא שכל אחד יידע את תפקידו, שמכשירי הקשר יפעלו כמו שצריך ושיהיו מכוילים לאותו התדר, שבמקרה שמסתערים אף אחד לא יישאר מאחור כדי לא לחטוף כדור מ"אש כוחותינו" ושכולם יחזרו בשלום הביתה – זאת תמצית "ערבות הלוחמים". לוחמים לא מנהלים שיחות על "אולי אהרג או אפצע או אפול בשבי" – גם אם המחשבות הללו מתרוצצות בראש. אין זמן לכך. הלוחמים הם אנשים תכליתיים ומדברים לעצם העניין – והעניין כאן הוא מילוי המשימה ושלא יעשו בושות! אם המשימה הצליחה, המוראל יהיה גבוה גם אם חברים יהרגו, ייפצעו או יפלו בשבי! ◙ המסורת היהודית – גם אם אני אתאיסט, אינני רוצה להתעלם מהמורשת היהודית המהווה תשתית תרבותית ללאומיות שלנו – בלעדיה לא הייתה קמה מדינת ישראל. מצוות פדיון שבויים, הינה יסוד מוסד וערך נעלה בחיי העם היהודי. הרמב"ם קבע ש"אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים". ההלכה קבעה כללים וסייגים, ביחס לקיום מצווה זו. היא מהווה ביטוי נעלה לתכונה הייחודית של העם היהודי, הלא היא: "הערבות ההדדית". אסור לפגוע בעקרון הזה. הוא הפך להיות ערך אינהרנטי של העם שלנו, חלק מתכונות האופי הקולקטיבי. זה נדבך קטן וצדדי של אותו עקרון הפטריוטיזם הלאומי, רחמנא ליצלן מכל אלה התוקפים את המושג הזה. אבל צריך לזכור שגם בהלכה התחבטו באותן שאלות שגם אנחנו מתחבטים בהן היום כגון האם מותר לשחרר חטופים בכל מחיר, מהו "מחיר מופרז", ומהי הסכנה לחטוף מול הסכנה לציבור. יש חילוקי דעות ואין דעה אחידה בין הרבנים הפוסקים.

למי הסמכות לקבלת ההחלטה

אין כאן בכלל שאלה של התחבטות – מי שמקבל את האחריות הוא גם זה שמחליט, ונכון להיום - ראש הממשלה, שר הביטחון והממשלה כולה הם אלה שהאחריות רובצת עליהם וכך זה צריך להשאר!

האם נעשה הכל כדי לשחרר את החייל החטוף גלעד שליט בלי לשלם כל תשלום פוליטי-מדיני? אני טוען שלא! הבעיה איננה אם "התייבשו" כל הרעיונות המקוריים והיצירתיים ללחוץ על הצד השני כדי לגרום להם להבין ש"לא כדאי להם להמשיך להחזיק בחטוף", אלא יש כאן חוסר רצון לשנות את הסטטוס קוו ואת אוירת הרגיעה המדומה שבה אנחנו נמצאים. הבעיה היא במנהיגות רופסת ומותשת שמרימה ידיים ומחכה שיהיה כזה לחץ ציבורי, עד שלרבים לא יהיה אכפת המחיר שנשלם. רק אחרי שיתברר ששוחררו מאות מהרוצחים הנתעבים ביותר של המדינה – זה יהיה כבר מאוחר מדי! הבריחה מקבלת החלטה בלתי מתפשרת רודפת אותנו כבר שנים רבות. בין המקרים אפשר למנות את הבריחה המבוהלת מלבנון, את האיפוק מול ההתגרויות הבלתי פוסקות של החיזבאללה ואת ההפקרה המבישה של אזרחי המדינה לירי מאסיבי של טילי קאסם ופצצות מרגמה. כך לא יכולה להתקיים לאורך זמן מדינה ריבונית. השתלטה עלינו תפישת עולם של יהודי השטייטל בגולה: בוא נחכה עד יעבור הזעם! ממילא הכל זמני, בוא נתפלל שלא יהיו עוד חטיפות. כך נראית מדינת ישראל – "מדינה זמנית"! הבחנתי בתגובות של טוקבקיסטים באינטרנט בסוגיית שחרור שליט, שלא תמיד התחלקו לפי תפיסות עולם מסורתיות אלא לעתים חצו מחנות פוליטיים. הסוגיה של שחרור חטופים היא סוגיה טעונה רגשית בעם שלנו, לכן גם התשובה של המנהיגים שלנו חייבת להיות אמיצה. ברל כצנלסון, אחד מהוגי הדעות האחרונים בהסטוריה הציונית, כתב בזמנו מאמר שהכותרת שלו אקטואלית עד היום הזה: 'בזכות המבוכה ובגנות הטיח'. מנהיג אמיץ חייב לומר לעם בצורה נחרצת שהאינטרסים והמדיניות של מדינת ישראל אינם סובבים סביב חייל אחד שנחטף, "אנחנו לא יכולים לחטוף עצמנו לדעת" כדברי פרופסור דרור. ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, קרא בזמנו לדבוק בעקרונות הבסיסיים, "lets return to basic values" הוא אמר. חייבים לחזור לשפיות ולעקרונות הבסיסיים של מדינה הפועלת על-פי כללי משפט וחוק ועל-פי האינטרסים הממלכתיים שלה. האם מישהו מאמין שימצא מנהיג שיהיה לו האומץ להגיד "לא" לדרישות הפופוליסטיות, בעקר עכשיו לפני הבחירות? התשובה היא חד-משמעית: לא, אין כל סיכוי! ניתן לקבוע בוודאות שני דברים לגבי העתיד: האחד, שהחטיפות יימשכו ושהן בלתי נמנעות, והשני, שיש צורך באמצעי הרתעה יעילים כדי להתמודד אתן. החברה שלנו, אשר איננה מעוניינת להיות קורבן מתמיד של התקפות מסוג זה, זקוקה למדיניות ברורה שתהיה גם מובנת לצד השני כדי להשיג שתי מטרות: הרתעה והגנה.