אם נתאמץ למצוא הנחת יסוד אחת בעניין החיסכון הפנסיוני, שלגביה קיים קונצנזוס, אולי תהיה זו העובדה, שהחיסכון לטווח ארוך הוא אחד התנאים ההכרחיים להתפתחות כל משק נורמלי. הדברים נכונים במיוחד בששת העשורים האחרונים, שבהם הכלכלה עלתה רמה - משימוש ייצוגי בכסף לשימוש בכסף כהילך חוקי. מבחינה כלכלית מדובר בשינוי דרמטי, למרות שהמשמעויות שלו לציבור כמעט שאינן ידועות. במילים פשוטות, עד למלחמת העולם הראשונה, במדינות רבות לא היו בנקים מרכזיים, בכל אופן לא במתכונתם הנוכחית, והכסף שהיה בשוק היווה ייצוג של נכסים, בעיקר זהב, שהיו מצויים בידי השלטון המרכזי. אולם כיום, השלטון המרכזי אינו מחזיק בנכסים אלו - הם מצויים בידי השוק והכסף אמור לשקף את העוצמה הפיננסית של המדינה.
המערכת הבנקאית המודרנית מוּנעת ממינוף כספי הציבור. תנועת הכסף בנוייה על הנחות יסוד מסוימות - החשובה שבהן היא מרכזיותו של השוק היצרני הפרטי בכל כלכלה. השוק המשוכלל מניח שהממשלה מתווה דרך, מפקחת, אך אינה מעורבת בשוק היצרני ובשוק ההון. לכן הוויכוח האידיאולוגי הבסיסי - זה שהתנהל עד למלחמת העולם הראשונה סביב שלטון מרכזי מול שלטון שוק - למעשה כבר הוכרע. רבים שאינם מבינים את השיטה לפיה כולנו משחקים, דנים דיון אנכרוניסטי ועקר. במבנה הכלכלי של המדינות המפותחות והמתפתחות כאחד אין יותר מקום להתערבות ממשלתית בשוק היצרני ובשוק התיווך הפיננסי. כללי המשחק כיום יביאו כל ניסיון כזה לכישלון מובנה.
כך, למעשה, הוּבלנו למשבר הפיננסי הנוכחי: ממשלת ארה"ב זינבה בשוק, כשהיא עודדה את הבנקים למשכנתאות להציע גם למשקי בית חלשים מבחינה כלכלית ליטול משכנתאות ולרכוש בתים. בתחילה התוכניות הללו נראו מצוינות לכלכלה האמריקנית. משקי בית נטלו משכנתא כשהביטחונות הם הבתים בלבד. כשנוצרה מסה קריטית של רוכשים, החלו מחירי הדירות שם להאמיר והזינו את המעגל השקרי הזה: כשעלו המחירים, הענקת המשכנתאות ללווים חלשים הפכה להיות הגיונית יותר. ממשלת ארה"ב (האוצר והבנק המרכזי) לא רק שאישרה את המכשירים הפיננסיים שאותם היא כיום מגנה, היא גם הייתה הרוכשת העיקרית שלהם. וכשבשוק ראו שהממשלה אישרה ורכשה מן המכשירים הללו, העריך השוק את הסיכון כנמוך, והגופים המוסדיים רכשו אף הם כמויות גדולות של אג"ח של משכנתאות סאב-פריים - רכשו ונהנו. אך כמו בכל בלון שמנפחים ללא די, מגיעה נקודת הפיצוץ...
כך ראינו, שגם במדינה שפועלת לפי החוקה הליברלית ביותר בעולם רובצים לפתחי מנהיגיה הפיתויים להושיט את ידם הארוכה אל השוק. הראשונים שנפגעו במקרה הזה היו הגופים המוסדיים, המייצגים את כלל הציבור האמריקני, ובמילים אחרות - החסכונות הפנסיוניים של הציבור.
ההסתדרות עשתה לכולנו בית-ספר
מובן שלכל מדינה יש אינטרס שלציבור יהיו חסכונות ארוכי טווח, שיבטיחו את עתידו הכלכלי בימי פרישה ויאפשרו למדינה שלא לקיים מוסדות ביטוח לאומי יקרים שיממנו את כל הגימלאים. אך ניסיון לכפות על הציבור חיסכון מסויים נידון לכישלון.
לכן בארה"ב לימד הניסיון המצטבר את הממשל לאפשר לציבור גמישות בהרכבת החיסכון הפנסיוני שלו. הציבור שם יכול לפתוח חשבון מיוחד ולבחור בעצמו את אפיקי ההשקעה הכדאיים לו. הממשל מעודד את הפרשת הכספים הללו, כמו שנעשה במקומות אחרים בעולם, על-ידי מתן הטבות מס על הכספים המופרשים למטרה זו.
ישראל לא למדה מניסיונם של אחרים ועברה בעצמה את כל תהליך הלמידה. תחילה, ארגוני העובדים היו אלה שריכזו את הפרשת הכספים ואת ניהולם, בעיקר על-ידי הסתדרות העובדים - שבארץ, כידוע, מייצגת את העובדים והמעסיקים כאחד. הקרנות הללו דרשו מן הממשלה ביטחונות על התשואה, והממשלות אישרו הנפקות אג"ח ייעודיות לקרנות הפנסיה. אך למרות הביטחונות הללו, הגיעו הקרנות לחדלוּת פירעון בכל מספר שנים, עד למשבר הגדול בסוף שנות ה-90 - משבר שלא אפשר לקרנות רבות לשלם את הגימלה למבוטחים (קרן פועלי הבניין ועוד).
הציבור אהב מאוד את ההצלחה של ההסתדרות, שהשיגה עבורו תשואות מובטחות. בשוק של אותם ימים לא עבר המידע ממדינות אחרות שבהן, ללא כל ביטחונות ממשלתיים, צברו העובדים 300% יותר מעמיתיהם הישראלים שקיבלו ביטחונות ממשלתיים.
ההסתדרות הנהיגה חוקים פנסיוניים פנטסטיים, שכללו שיעבוד של חוסכים חדשים לטובת פנסיות ענקיות לעובדים ותיקים. עובד ותיק קיבל פנסיה שחושבה לפי משכורותיו האחרונות, אחרי עשרות שנים שבהן קיבל משכורת נמוכה בעשרות אחוזים... בנוסף, עלות המימון של ההסתדרות הייתה גבוהה בעשרות אחוזים מעלות הניהול של השוק כיום. ההסתדרות אישרה לעצמה להקים קרנות רווחה על חשבון הפנסיה, להשקיע את הכסף באופן לא אחראי ואפילו להקים מוסדות בידור ופנאי לעובדים, על חשבון העתיד...
מיותר לציין, שמנהלי קרנות הפנסיה ההסתדרותיות היו חברי מפלגה ומקורבים, שמונו לתפקיד כאות הערכה על פעילותם הציבורית.
היה זה בנימין נתניהו שהנהיג רפורמות לייצוב המשק, כשהמשק היה נתון במשבר קשה ביותר בשנת 2003. במסגרת התוכנית הוא הוציא את ניהול הקרנות מידי ההסתדרות, הזרים כספים לקרנות וקבע תקנות חדשות לעמיתים.
במשברים קודמים של הקרנות היו אלה שמעון פרס ויצחק מודעי ז"ל שאישרו לגופים המוסדיים, לרבות קרנות הפנסיה, לגוון את השקעותיהן במט"ח ובשוקי ההון בארץ ואח"כ גם בעולם.
הפתיחות של הקרנות בארץ הגיעה בפיגור משמעותי אחרי שכל הקרנות במדינות המפותחות נפתחו לשווקים העולמיים ובכך פיזרו את הסיכון של עמיתיהן והצליחו להשיג תשואות גבוהות במאות אחוזים מאלה שהושגו בקרנות הפנסיוניות בארץ.
הצעדים הללו הביאו ברכה, שעלתה הרבה מעל לציפיות. גם כשבוחנים את התשואות כיום, אחרי נפילות כואבות של המשבר הפיננסי הנוכחי, מסתבר שהתשואות בחמש שנים האחרונות, ובמיוחד בעשר השנים האחרונות, היו גבוהות לפחות ב-150% מן התשואות שהניבו האג"ח המיועדות שהציעה הממשלה קודם לכן. וכאמור, דמי הניהול של הקרנות המנוהלות בשוק נמוכים לאין שיעור מעלות הניהול של הקרנות הללו כשהן היו בניהולה של ההסתדרות. לא כל שכן חל שיפור מהותי בעקבות כל הקשור בשקיפות ובפיקוח על הקרנות כיום.
מי צריך רשת ביטחון?
לרפורמה האחרונה שהנהיג נתניהו, זו המכונה רפורמת בכר, הייתי גם אני שותף, בפעילותי ההתנדבותית בארגון "אזרחים למען צדק חברתי אמיתי". מדובר היה בקבוצת סטודנטים שהתגבשה בקורסים שהעברתי במסגרת "המרכז לקידום חברתי וכלכלי". הסטודנטים, שלמדו על מערכות תיווך פיננסי, רצו ללחוץ על הממשלה לפתוח שוק של תיווך פיננסי, כך שיהיה רחב יותר מן השוק הבנקאי, שניהל ערב המשבר למעלה משני שלישים של תיק נכסי הציבור. הרפורמה הזו הכניסה שחקנים חדשים לשוק, בתי השקעות וחברות ביטוח, ובכך מנעה מהבנקים ליפול עכשיו עם מפולת השוק.
בעקבות המשבר הגדול של שנות השלושים, קיבלו בנקים בארה"ב רישיונות מוגבלים לעיסוק בהשקעות, או במסחר. ההפרדה הזו היא לקח חשוב שנלמד שם ואמור היה להילמד אצלנו לפני עשרים וחמש שנים, אחרי מפולת הבנקים בעקבות הרצת המניות של הבנקאים. אך גם מסקנות ועדת בייסקי, שקבעו מפורשות שיש להפריד את הקרנות מהבנקים, נגנזו ונדחו, עד שנתניהו אזר אומץ ליישמן.
כיום מצב קרנות הפנסיה בישראל הוא טוב ובטוח בהרבה מבעבר, אך עדיין ישנם בו כשלים חמורים. אין לי ספק שהמשברים הבאים יאלצו את המשק לשנות גם את המבנה הנוכחי שלהן. העיוות הגדול שבהן נובע בראש ובראשונה מן המיסים הגבוהים הנהוגים אצלנו. לפיכך, הטבת המס שניתנת לנישומים על חיסכון פנסיוני היא הטבה משמעותית מדי. זאת, מכיוון שעל כל 100 שקלים המופרשים לחיסכון זה, עשויים להיחסך לנישום כ-35 שקלים! העובדה הזו מביאה לעיוות של השוק, מכיוון שגם אם קרן הפנסיה כלל אינה מניבה רווחים, עדיין יש תמריץ לנישומים לחסוך כספים בקרנות. מנהלי הקרנות יודעים זאת, כמובן, ועל כן אינם מתאמצים להשיג את התשואות המקובלות בעולם. ביקורת זו שלי עוד עלולה לגרור נקיטת צעדים שיחמירו את המצב עוד יותר, אם היא מושמעת בחברה, שאינה מודעת לעוולה הנגרמת לעובדים ישרים, הנאלצים לשלם את שיעורי מס השערורייתיים הנהוגים בארץ. פוליטיקאים ציניים עוד עלולים להציע להפחית את הטבת המס, במקום להפחית את נטל המס בכלל ובכך לצמצם את משמעות ההטבה.
למעשה, למרות הדמגוגיה הנשמעת סביב הביטחון הסוציאלי של אזרחי המדינה, הרי שעיקר הבעיה של תת-הביטוח הפנסיוני היא במגזר הערבי, במגזר החרדי ובקרב העולים החדשים. מגזרים אלה מתאפיינים בבעיות ייחודיות, והפתרונות המוצעים על-ידי הממשלה לביטחון הפנסיוני שלהם בדרך-כלל אינם רלוונטיים לאותם מגזרים, היות שהם אינם משתתפים בשוק העבודה הרשמי. אין להם מעסיקים רשמיים, ולכן חוקי המדינה יאלצו אותנו לשאת בתשלום הגימלאות שלהם גם בשנים הבאות.
מבחינה כלכלית אין בהכרח היגיון בחיסכון פנסיוני במתכונת המוצעת על-ידי המדינה. הרי כשאדם צעיר רוכש דירה ומשלם בעבורה משכנתה, הוא למעשה רוכש לו ביטחון, שבקלות יכול להיות ביטחון לפנסיה. גם אדם, המשקיע את כספו ולווה כספים נוספים לצורך הקמת עסק, חוסך למעשה לטווח הארוך. סביר להניח שבחברה חופשית נכס נדל"ן ועסק הם חסכונות פנסיוניים עדיפים על החסכונות הפנסיוניים המקובלים כיום. הם גם יעילים יותר למשק, ולבעליהם קל להבין אותם ולעקוב אחרי מעמדם בשוק.
הרטוריקה הרווחת היום בנושא הקרנות מדברת גם על רשת ביטחון. את הרטוריקה הזו מוביל כיום עופר עיני, יו"ר ראש ההסתדרות. הרי מה נותר למוסד אנכרוניסטי זה, מלבד ניצול של חולשות המשק מדי פעם ויצירת ספינים תקשורתיים נבובים. רשת ביטחון לחוסכים הגימלאים - נשמע נהדר. איך עושים את זה? נניח שאדם בן 67 עומד למשוך את קופת הפנסיה שלו, אחרי שזו ספגה מהלומה בדמות ירידה של עשרות אחוזים. עיני מציע להשלים את החסר בקופה. אך אם חוסך זה בחר מרצונו החופשי במסלול מנייתי, כלומר מסלול השקעה המורכב מ-50% מניות ומעלה? הלא הוא עצמו בחר לקחת סיכון, ועכשיו עיני מציע לעזור לו לנטרל את הסיכון כשזה אכן מתממש?
נניח שעיני יהיה "הגיוני" יותר ויגיד שהדרישה הזו נכונה רק למי שעומד לפרוש בשנתיים הקרובות; אז מה יעשה מי שיפרוש בעוד שנתיים וחודש? האם תביעתו - להשוות את מנת חלקו לזכות שנפלה בחלקם של אלה שפרשו רק חודש לפניו - לא תזכה לתמיכת ההסתדרות? ונניח שנהיה ממש נדיבים ונקבע שלכל חוסך מגיע מינימום רווחים מסוים, נאמר 4% בשנה, ונניח שהמשמעות הכספית של מימוש תוכנית כזו תהיה מספר עשרות מיליארדי שקלים, מאיפה יבוא הכסף הזה? על מה עיני מוכן לוותר כדי למצוא מקורות כספיים לדרישתו רחבת הלב? הוא הרי יתנגד לכל קיצוץ בהוצאה הממשלתית - הוא תמיד מצטרף לדרישות להגדלתו דווקא. הדבר היחידי שההסתדרות אדישה לו הוא הדפסת כסף. לכיוון הזה היא תמיד לוחצת, וממשלה חלשה אכן עלולה לפעול כך. האם עיני יהיה מרוצה? בוודאי! הוא לא ייתן לשום דבר למנוע ממנו להראות שהוא הצליח לכופף את האוצר ולמשוך מיליארדים לטובת העובדים והגימלאים, וקרוב לוודאי שאיש לא ישים לב לכך שבגלל האינפלציה שתיגרום הדפסת הכסף, המיליארדים האלה יהיו שווים רק מיליונים. הרי כולנו ניאלץ לממן כל תוכנית גרנדיוזית נוסח דרישות ההסתדרות.
מי שעיניו בראשו מבין, שדרישתו של עיני אינה נקודתית כלל. מדובר בדרישה "קטנה" המכילה וירוס קטלני, שעלול למוטט את המערכת הפיננסית - לא פחות! ברגע שממשלה תיכנע לדרישה מעין זו, היא תתחיל למעשה ברקיחת המשבר הגדול הבא. מאותו רגע יֵדע כל מנהל השקעות, שהסיכון להפסד הוא רק תיאורטי והסיכוי לרווח הוא לגמרי ממשי. עיני הרי לא התלונן, כשההשקעות של בתי ההשקעות נשאו ריבית הגבוהה פי שלושה מזו שהכרנו באג"ח המובטחות, שעיני כל-כך מתגעגע אליהן. הברירה הייתה ונותרה פשוטה: ניהול ממשלתי של קרנות הפנסיה או ניהול של השוק. אין דרך שלישית. אין אפשרות שהשוק ינהל את עצמו כשהוא עולה, והממשלה תתערב כשהשוק יורד. נותר רק לקוות שהמניפולציה הזו תפגוש ציבור מנוסה יותר, שאינו רוצה לחזור לניהול פיננסי של פקידי ההסתדרות, שעשקו את ציבור העובדים בעשורים האחרונים.
