"באזור באר-שבע נחתו בשעה האחרונה שתי רקטות..." - דיווח קול ישראל
במהדורת החדשות של שעה תשע בבוקר ביום ראשון (11.1.09). איזה ביטוי נהדר. איזו עברית מעולה. אם איני טועה (ואיני תותחן), רקטה יורים. כלומר, אינה יורה את עצמה לדעת.
הביטוי המכובס היטב מדגים היטב כיצד אנחנו תוקעים לעצמנו כל הזמן גול עצמי.
"כושר ההסברה שלנו מעולם לא היה טוב. חלק ניכר נובע מכך, שבתוכנו אנשי רוח מסבירים לנו ולעולם את עוולותינו..." - כותב לי יואב, ידיד ותיק - "כן, התקשורת אשמה. מדוע אינך תוקף את ידידיך בעיתונות הישראלית, שיחדלו להילחם בצה"ל לפחות בעת מלחמה".
כפי שכתבתי כבר, הים אותו הים, וכל הממסד שלנו - במלחמה - נראה בטלן כמתמיד. גם הסברתנו.
האם ניתן להילחם בתעמולה הערבית והאנטי-ישראלית (עד אנטישמית)?
תשובתי, אי אפשר לשלוח את הצבא ללחום, מבלי להכין לו את הרקע ההסברתי. קראתי לזה, "הארטילריה של התקשורת", והשוויתי את חשיבותה לארטילריה התקנית.
אלא שחוסר שכל הוא משפט הקיום להתנהלות ממשלת ישראל כמעט בכל התחומים (את משבר המים, את הישגי החינוך, את תאונות הדרכים, את הזקנה החולה במסדרון בית-החולים ועוד כמה דברים "פעוטים" הזכרתי כבר?!). מה שכיניתי פעם - בלי שׁום-שכל (ולא בשׂום-שכל).
אנחנו במלחמה, ושמחת הפלישתים הינה תוגתנו
דוד המלך הסביר לנו את הא"ב להסברה במלחמה. בקינתו המפורסמת על שאול ויונתן, אמר: "אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים" [שמואל ב', א', כ'].
כמה עשרת עמודים אחר כך בספר הישן והטוב, מסופר על מצור סנחריב, מלך אשור, על ירושלים בימי חזקיה המלך [מלכים ב', י"ח, פסוק י"ג ואילך]. "וישלח מלך אשור את תרתן ואת רב-סריס ואת רבשקה מן לכיש... [אל] ירושלים... ויקראו אל המלך [חזקיה] ויצא אליהם אליקים בן חלקיהו אשר על הבית ושבנה הסופר ויואח בן אסף המזכיר... ויאמר אליקים בן חלקיהו ושבנה ויואח אל רבשקה דבר-נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו ואל תדבר אתנו יהודית באוזני העם אשר על החומה. ויאמר רבשקה העל אדוניך ואליך שלחני אדוני לדבר את הדברים האלה הלא על האנשים היושבים על החומה... ויעמוד רבשקה ויקרא בקול גדול יהודית וידבר ויאמר שמעו דבר המלך הגדול מלך אשור...".
כלומר, רבשקה הבין היטב את המסר של דוד המלך: מידע במלחמה נועד לרפות את ידי האויב, ולחזק את ידינו - גם בדמוקרטיה. משמע, אסור לשמח את הפלישתים. אלא שאצלנו נשדדה התקשורת מהעם בידי השדרים בערוצים הציבוריים - בלשון המדע - זו אוזורפציה - ולשדרים יש סדר-יום (אג'נדה) אחר. בין השאר, חייבים שדרינו להראות, שהם אנשי העולם הגדול (בהנחה, שאינם תומכים באויב), גם במלחמה.
כלומר, הם יראו בפירוט את האויב, שסובל לכאורה; הם יציגו בצמצום תמונות נקיות של הפגיעה בנו; וידווחו על ירי עלינו מבלי לציין מי ירה.
לא הייתי מעיר, אלמלא הטעות החמורה הופיעה בחדשות של קול ישראל, שנחשבות בעיניי לאחד האיים האחרונים של שפיות מקצועית בעיתונות הישראלית. אשתקד קיבלנו עדות בעל-דבר: ד"ר חנן נווה (עורך חדשות ותיק (בדימ.) בקול ישראל; כיום מרצה לתקשורת במכללת ספיר)
הודה, כי "קודם לנסיגה מדרום לבנון, הוא ומגישי חדשות בקול ישראל לקחו על עצמם משימה לא-מוכרזת להוציא את צה"ל מלבנון... [בהמשך הדיון ב'כנס הרדיו' בחיפה] נווה... [אמר] כי הוא לא ממש מכה על חטא, משום שהדבר נעשה מן הלב בשל המעורבות האישית במתרחש בלבנון - 'שלושה שדרים, אבות לבנים בלבנון, שהחליטו שצריך להוציא את הצבא מלבנון', והכל נבע מתוך דאגה...".
אפשר לפלח את ציבור צרכני התקשורת לשלושה פלחים: קהל הבית, קהל האויב וקהל בינלאומי. לכל אחד מהפלחים יש להגיש מידע שונה (מבודל). זה מזכיר, כמובן, את עצת ראש הממשלה לוי אשכול לאלוף עזר ויצמן, ראש אג"ם במטכ"ל, לפני יציאתו למסע לארצות-הברית, אחרי מלחמת ששת הימים, "הצג שם את שמשון המסכן (שמשון דער נעבעכדיקער)".
בהנחה, שממשלת הזדון לא רצתה להודות בכישלונה, שגרם להפגזת ישובי הנגב המערבי - הרי לא הייתה מניעה להציג את ההפגזות בפני הקהל בעולם, כדי לרכוש את אהדתו. זאת היו צריכים לעשות כל שמונה השנים האחרונות; ואולי אף קודם לכן.
"דוגית נוסעת, מפרשיה שניים / ומלחיה - נרדמו כולם / רוח נושבת על פני המים / ילד פעוט הוא ועגום-עיניים / שוטפים המים... למרחק אין-סוף / אם לא ייעורו כל מלחיה / איכה תגיע הדוגית לחוף?" -
שר נתן יונתן. אלא שדוגית משרד החוץ לא תגיע, כנראה, לעולם, לשום חוף, בגלל שמלחיה ישנים שינה עמוקה מים.
לעניות דעתי, גם לא נעשה הרבה להעביר לעולם הערבי ולערביי ישראל את המסרים ההולמים, כדי לרפות את ידיהם.
במלחמה חייבים להתנהג אחרת
אנחנו במלחמה, וזה מחייב את התקשורת להתנהג אחרת. אי אפשר לאזן שידורים, כיוון שאין איזון בין הצדדים. כאן - אנחנו, ושם - הם. כאן צודקים, ושם - לא! הדרישה לאיזון הינה שחיתות מוסרית, או ניוון. כמותה כדרישה להתחשב ברוצח הוריו - כיוון שהוא יתום; או להתחשב באנס, או ברוצח.
במלחמה ייקוב הדין את ההר, ויש רק צד אחד צודק - גם אם זה לא יתאים במיוחד לסדר-היום של השדרים. הצד הצודק הוא הצד, שאני נמצא בו. זה אינו הוגן, אך חיוני. זה אינו תקין פוליטית, אך מחויב המציאות. לכן, העם (שהבין כבר מזמן, שהוא במלחמה ארוכה מאוד על חייו, ושום להטוטי-מלים, או הוזים, לא יסיימוה) דורש, שהתקשורת שלו - זו שמשתמשת בערוצים הממלכתיים (ערוץ 1, ערוץ 2 וערוץ 10 בטלוויזיה; קול ישראל וגלי צה"ל ברדיו) - תשתתף במאמץ המלחמתי, ותתגייס למענו - דרישה די הוגנת, מבחינתי.
כשזה אינו קורה, והתקשורת מגלה איזון בין הרוצחים - המחבלים - לבין קורבנותיהם - העם די שונא את התקשורת, המצליחה להשתבץ תמיד במקומות האחרונים בכל סקר על אמון ציבורי במוסדות החברה. התקשורת משחקת בסקרים הללו "כיסאות מוסיקליים" עם הכנסת, המתחרה איתה על המקום האחרון ברשימה.
זה קרה במדינות אחרות - שהדמוקרטיה בהן יותר מושלמת מהכאילו-דמוקרטיה שלנו - כמו ארצות-הברית וכמו בריטניה. במדינות הללו סתמו את הפה למי שנחשד בתמיכה באויב (למשל, חברי פרלמנט בריטיים, שייצגו את העניין האירי; "לורד האו-האו" במלחמת העולם השנייה; "שושנת טוקיו" בארצות-הברית). ואילו אצלנו, המדינה - כאילו מבלי-משים - תומכת בהפקת סרטים עלילתיים אנטי-ישראלים (עיינו בערך
"גן-עדן עכשיו" של האני אבו אסד, למשל, שאינו יחיד בדורו).
