הכל היה צפוי כל-כך עד ששגינו שלא הימרנו על כך. זמן המסך של המלחמה בעזה - חלף, ואילו זמן המסך של הבחירות לכנסת רובץ לפתחנו.
איש מהיוצאים לקרב, בחליפות ובעניבות, לא יחמיץ את רגע האמת; החל בשמעון פרס, נשיא קדימה, ועד לשלישיית המתגוששים-משתכשכים בשלולית העזתית, הטוענים עתה לכתר.
הוא, אכן, הגיע, רגע האמת הזה. אותותיו אומנם הדהדו פה ושם, בחלל המאיים; זה המתוח בין חללי אנוש לבין חללי מוות, בין גוויות מלאכים לפגרי חיתו-ארץ.
ההם, מבחינתם, חוללו את המופע המאחד הזה כמבוא ומקדמה, כסיפתח של רוכל בבוקר חורפי, כחימום מנועים וכתיאום כוונות. הקרב שהיה אמור - ויכול היה - להכניע את השורדים-תמיד (על כורחנו) ממחנה החיזבאללה בצפון וממטה החמאס בדרום - בא אל סיומו, שעה שהחרב הישראלית כבר חרצה בגרון האיסלאם הנאלח, הקורא אלינו 'קיש-קיש' בפרסית אירנית.
אבל, בל נשכח: מחול הבחירות המתרגש ולצידו התנשאות-למלוך; האחד משמש אמצעי, והאחר מהווה יעד, ומעבר לכך - כלום לא היה בסאגה הכואבת. כמה משפחות שבורות ונשות נעורים רצוצות, המלקטות את אבני השיש לגל-עד חלומם המנופץ... נו... מה בכך כדי להעלות ולהוריד...
בלבנון השנייה - זו שלאחר ה"ראשונה", מיהרנו לחקות את תרגולת אהוד ברק;
בין לילה להיות ובין לילה לחדול... גם שם הגיחו למערכה מאי-פה ומאי-שם לוחמים פטריוטים יפהפיים, ביניהם אבות לילדים, שבאו למחוק את החרפה הלאומית, בהתרסה מול שולחיהם, שבחרו דווקא להנציחה.
מתוכם כמה עשרות מופלאים שנשלחו בידי רודפי שררות ותענוגות לבור תחתיות, בו בזמן שהחלטת התבוסה כבר נרקמה בטרקליני פאר בידי אחת מהן, זחוחה ויהירה (חוגרת מתהללת כמפתחת) שרת חוץ כושלת סדרתית, שבגינה גייסות השטן הוכפלו בכמויות ובתעצומות ועוד ידיהם נטויות על ירושלים.
ברחוב נשמעים עתה דיבורים, לפיהם העם הוא מופלא, גאה וחסון, וכי ההנהגה המצויה היא זו לבדה המחטיאה, מבאישה ומקלקלת, נושאת סחי, מיאוס ורפיון. היה בכך אמת, אלמלא מאות אלפים המתייצבים בתור, פעם כפעם, כדי ליטול מבעד לפרגוד הקלפי את ברירת המחדל השמרנית, המיוצגת הפעם מבעד למשחק שלישייה נטול תכליות (הוא ה
"בלון":
ברק,
לבני
ונתניהו).
יש לזכור, כי כולם היו שם; בכל ההתנסויות הבינלאומיות האומללות, בכל הרפתקאות ההנהגה הלאומיות, בכל תהפוכות הדעה, ההיגיון והשיגיון. כולם נטלו בהן חלק: בלבנון א', בלבנון ב', באוסלו א', באוסלו ב', בקמפ-דיויד, בהינתקות, בחורבן ישובים, בהפקרת גבול הדרום (פילדלפי), בעסקות שבויים, חיים ומתים, במבצעים מפוקפקים, בשיחות מונולוג, עקיפות, דו צדדיות ורב צדדיות -
אבות טומאה, שהפכו ארץ על יושביה לכת מתאבדים.
עוד לא נחתם הגולל; לא על חללי מלחמה, שרגבי אדמה טריים טרם התיישרו לתבניות אבריהם; לא על צעירים ישראלים קטועי גפיים ומשוחזרי איברים; לא על עזוז וגבורה, נחלת לוחמים שעודם בשטח; לא על עם וארץ, שיצר הקיום ותוחלת החיים הם להם (עדיין) דגל ומופת.
כל עוד נר לוחמים מאיר בחשכת לילה דרומי וצללי בתי הקיבוץ והמושב מרקדים בהבזקי פגזים - צו החיים והמצפון, שלא להניח עוד לריקים ופוחזים, מתנשאים תמיד למלוך, שנשחק לפניהם כנערים; לא ברחובה של עיר וגם לא בסמטת הקרב.
