דוד גרוסמן, חדל מיללותיך

טעות מרה אנו עושים עם עצמנו כשאנחנו רואים בחוד החנית של הערבים הנלחמים ביהודים - מחבלים מתאבדים, ארגוני טרור למיניהם או אפילו מדינות כמו סוריה ואירן. לכל אלה יכולנו, אנחנו יכולים ונוכל! המלחמה שלנו אכזרית הרבה יותר! נוראה יותר! עיקר המלחמה העתידית שלנו וממנה לא נוכל להתחמק, תהיה המלחמה ביהודים השפופים שמנבכי תודעתם הכפופה משפריצים עלינו אש וגופרית ומשחיתים יותר מכל טיל ופצצת אטום. דוגמה נוראה קיבלנו, יום שלישי, 20.1.09, בסיפורו המתרפס של דוד גרוסמן שמוקם בראש העיתון לאנשים שחושבים שהם חושבים. הגישה של דוד גרוסמן גִּזענית מאין כמוה! הוא תובע לדבר עם אלה שאינם מוכנים לדבר איתו. "להתעקש על הדיבור, לדבר עם הראש בקיר", כאילו זכות הדיבור שלנו תעורר בכוח את זכות ההקשבה בצד השני ותבטל בכך, באלימות מילולית גִּזענית, את זכותו הטבעית של האויב להתעלם לחלוטין מקיומנו על האדמה הזאת. הזכות הבסיסית שיש לאדם באשר הוא אדם היא זכותו שלא לשמוע את אויבו בנפש, שלא להתייצב מולו פנים אל פנים, להוציא בשדה הקרב או מכל מקום בחרב שלופה, באקדח טעון או באבן צור. דוד גרוסמן הוא אב שכול והוא כותב מנהמת ליבו, אבל במלחמת הדמים בינינו לבין הערבים אין מקום לסופרים מעוכי נפש. אלה הם בהכרח אבני נגף, מהמורות ומכשולים, אם לא מלכודות ומוקשים הזרועים לאורך ולרוחב שדה הקרב שותת הדם שלנו. דוד גרוסמן, במעמדו כסופר-על בישראל, מעמיד את התייפחויותיו כפקודת-יום! הוא מיילל כזב חוטם מול אויב אכזר שניצח אותנו לא מכבר בעזה המדממת. הוא מחסל בהבל קולמוסו כל סיכוי להגיע לאיזושהי הידברות שתיכון רק כאשר תהיה הכרעה מלאה של אחד הצדדים במלחמה הכפויה עלינו. מי שומעך, דוד? דוד גרוסמן אינו מבחין כלל ועיקר שהוא עולב בערבים! מה אתה רוצה לדבר איתנו? כבשת את ארצנו! החרבת את מושבותינו! רצחת וירשת! ואת הנותרים הפצת לכל הרוחות! על מה אתה רוצה לדבר? אינך יכול לדבר איתנו מילה וחצי מילה מתוך ארצנו הקדושה, או אתה יכול לדבר כאוות נפשך אבל אל תכריח אותנו להקשיב לדברי ההבל שלך! הצדקנות שלך רעה יותר מכל מלחמה! צא והילחם על נפשך נבל בן נבלים! או כלך לך מארצנו וממולדתנו אל הארץ אשר יראה לך האלוקים. משם, ורק משם, אולי נהיה מוכנים לשמוע מה יש לך להגיד. בכל זאת, כיהודי-ישראלי, מצאתי תובנה אחת אצל גרוסמן שטרם נחקקה בקרב השמאל בישראל והיא ראויה גם ראויה לציון מיוחד: "איך יבואו הימים האלה אם לא נפנים את משמעות האחריות שמטילים עלינו הקשרים והיחסים המסועפים והגורליים, בעבר ובעתיד, שבינינו לבין הפלשתינים בגדה המערבית, ברצועת עזה, בגליל ובמשולש?" - סוף-סוף מישהו בשמאל הישראלי כורך את רצועת עזה והגדה המערבית עם הגליל והמשולש כאחד ה"ליברמנים". אין הבדל ביניהם! כולם אויב אחד ומאוחד שהגִזענות השמאלנית נותנת בו סימנים ומבחינה במה שאין ולא קיים - הפלשתינים הערבים בישראל והפלשתינים הערבים שלא בישראל, חד המה. אויב. מר. הפעם בחתימתו של הסופר ההומני הנאור דוד גרוסמן. לאו מילתא זוטרתא היא! תורם ביתר שאת לחולשת ישראל הטעות הקשה ביותר של גרוסמן ושכמותו היא המחשבה שישראל חזקה מן הערבים. במה היא חזקה? סתם ולא פירש. חלפו הימים לבלי שוב בהם נקבע החוזק במחסני התחמושת או בהאנגרי המטוסים. בכל הנוגע לחוסן הנפשי, לרוח הקרב ולאמונה בצדקת הדרך, ישראל חלשה מכל חלש בעולם ותרומת דוד גרוסמן לחולשתה היא, היא החזקה מכל חזק אשר לא נוכל להחזיק מולה מעמד לאורך ימים. תמיכת עיתון הארץ בדוד גרוסמן תפיץ את המשנה הארורה הזאת לכל באי עולם, ושום מקלע, טנק, משחתת או מטוס בגיבוי צבא אדיר ככל שיהיה, לא יוכלו לה. לעומת זאת, הטעות הקשה שלנו היא שאנחנו מקבלים עלינו את דברי גרוסמן ושותפיו כתוכחות מוסר. אין צביעות גדולה מזו! מוסר? הרי מלכתחילה באנו לארץ נושבת והכיבוש היה משאת נפשנו. למן הבילויי"ם ועד היום הזה רמסנו כל אפשרות להידבר משום שאין ולא היה על מה להידבר. או שזוהי מולדתנו, ערשנו הרעננה, גם אם היא שותתת דם - או שלא! קביעה של נקודת זמן הנוחה לגרוסמן שרק ממנה והלאה אנחנו כובשים היא קביעה מעוותת! התחלנו לכבוש בחזרה את הארץ ביום בו גורשנו ממנה. לאורך אלפיים שנה כבשו היהודים צעד אחר שעל את מדינתם - בירושלים, בצפת, בטבריה ובפקיעין. אפילו חברון היא עיר שלא נעזבה על-ידי יהודים אחר חורבן הבית והתקיים בה ישוב יהודי רצוף כל הדורות עד פרעות הערבים ב-1929. אויבים ולא אחים לא, כבוד הסופר החכם דוד גרוסמן, אתה הוא הטועה והמטעה! הסיפור שאנחנו כלואים בו איננו "פנטזיות, משאלות או סיוטים" בינינו לבין הערבים. הסיפור שאנחנו כלואים בו בזיקים, בנחושתיים ובכבלי ברזל הוא הפער המחשבתי ביני לבינך! בין שכמותך לבין שכמותי! האמת איננה אי-שם באמצע! היא קיימת רק בצד אחד. לאמת שלך כהיום הזה, יש יתרון משמעותי על האמת שלי אך ורק משום שהיא מקבלת יריעה רחבה בעמוד הראשון ועל כן היא מקוממת! ואף על-פי כן האמת הלוחשת שלי תרעם ביום מן הימים בראש חוצות ותחשוף את השקר והטימטום על-ידי מרכאות כפולות ומכופלות בהן תעוטר ה"אמת" המטופשת שלך. הסיוט הפרטי שלי הוא המסקנה הנובעת מתמלילים כשלך, שלא יהיה מנוס ממלחמת אזרחים "הגונה" בין היהודים בישראל. זו לא תהיה מלחמת-אחים כי אתה ושכמותך ממש לא אחים שלי ואני ושכמותי ממש לא אחים שלך. אין טעם להתכחש, אנחנו אויבים! העמדות של כל אחד מאיתנו מתועבות בעיני זולתו. אנחנו שונאים מרים מכל שונא מר אחר, והמלחמה בינינו קודמת לכל מלחמה אחרת. לפני כל הכרעה אחרת נהיה חייבים להכריע בינינו ורק אז יוכל מי שיכריע להתפנות להכרעות נוספות. בּוּז!