האופרה "מפיסטולה" מבוססת על המחזה שנכתב על-ידי גטה בשם "פאוסט". המחזה משקף קרע קיומי, מהותי, מטפיסי, שעיקרו מאבק בין אלוהים לשטן על נפשו של המדען פאוסט.
כמו במחזה, כך גם באופרה, שכתב אריגו בויטו, פאוסט הוא אדם, שמחפש את פשר הקיום האנושי והאושר האולטימטיבי. וזאת הוא עושה בשל אובדן דרכו האמונית, על-פי מיטב תפיסתו לעולם אוטופי, שיש בו אהבה, יופי ודרכים אידיליות לקיימו.
השטן מתערב עם אלוהים, שביכולתו להדריך ולכוון את פאוסט במסע חיפושיו, וכתמורה לנוכחותו המסיבית והמשפיעה, יזכה להטות את נפשו של פאוסט לעולמו.
השאלה האקזיסטנציאלית מזמינה את המאזין למסע בזמן, היא תופסת מקום מרכזי באופרה, מסע זה מוצג דרך הפריזמה של חדר העבודה של פאוסט, שאינו נשבר, למרות כל המניפולציות שעושה עליו מפיסטולה.
המסלול, שעושה פאוסט מבטא סוג של רצון האדם למצוא שלווה אל מול הזמן, הנעלם במציאות של סבל. רצון זה התבטא בתרבות המערב כולו, החל מתרבות ימי הקדם עד לדת הקתולית, דרך הרוחנית של הטבע ודרך תורת הנסתר.
האופרה נפתחת בפרולוג השמיים. בתמונות מרהיבות של הקרנת שקפי - שמיים, ובתוכם מתגלה מקהלת מלאכים בלבן, השרים שירי תהילה לאל. המלאכים האלה בעצם מייצגים את האל. מפיסטולה עורך דיאלוג עם האל ומקבל עליו את האתגר לפתות את פאוסט. הוא מגיע לחדרו של פאוסט בדמות נזיר, מסיר את גלימתו ומציע לו את שירותיו. כך הוא הופך את פאוסט לעלם צעיר, מחזר נלהב של העלמה מרגריטה. היא מסמלת כאן את עולם החן הטוהר והבתולין, לעומת תמונת החטאים המרהיבה בשלל תלבושות וטיפוסים שונים, שהציבה על הבמה, מעצבת התלבושות בוקי שיף. תמונה זו מזכירה מחזות ואופרטות מן הקומדיה דה ארטה.
בתמונת ריקוד - המכשפות, המרשים בתלבושות של שחור לבן, המייצגות את עולם האור והטוהר מול עולם חשוך, העולם שלמטה, מצליחה המעצבת להעביר חוויה אסתטית רעיונית של עולם המכשפות שמפיסטולה הוא אדונן, ובטקס מאגי רב רושם הוא מנפץ את כדור גלובוס הזכוכית, אשר קיבל כמתנה מאת המכשפות. עולם עליון ותחתון מסומל באופרה, גם על-ידי גשר ברזלים העולה ויורד מספר פעמים, ועליו נמצאים שני גיבורי המחזה מפיסטולה
פאטה בורצ'ולדזה ופאוסט
קרלו שיבלי.
אנו פוגשים שוב את מרגריטה במערכה השלישית, בבית הכלא, הזמרת הנפלאה, המרגשת, מישל קריידר, המואשמת בהריגת אמה ובנה. היא מתנכרת לפאוסט המציע לה לברוח עמו, מבחינה בשטן המלווה אותו, ומסמן את נשמתה, אך לבסוף היא מצליחה להינצל בזכות מקהלת המלאכים הגואלת אותה מגיהינום.
במערכה הרביעית מתחלפת התפאורה. אנו נמצאים בעולם העתיק הקסום של יוון העתיקה. שם הלנה היפה מטרויה ובן לוויתה פנטליס שרים סרנאדה באור ירח מלא, כשהם שטים בנהר.פאוסט מוקסם מהעולם האידילי הזה, שכולו מסמל את אידיאל היופי, החכמה והתרבות העתיקה, שהצמיחה את העולם המערבי, באמצעות הפילוסופיה, הפוליטיקה והשלמות של האמנויות הפלסטיות.
הרעיונות של התקופה הקלאסית היו מושרשים היטב בעולם הגרמני של המאות ה-18 וה-19. אין זה פלא, שגטה השתמש בהם.
באפילוג, אנו שוב עדים לחזרתו של פאוסט לחדר עבודתו, בו הוא מהרהר בחוויות שעבר. מפיסטולה מזכיר לו את המוות המתקרב, אך פאוסט נאחז בכתבי הקודש, כדי להמחיש את נצחיות היופי והשלווה. הוא מת, כשאינו נכנע לשטן, מקהלת המלאכים ממטירה על גופתו גשם של ורדים, כדי להמחיש לנו, כי האל סולח לפאוסט ומציל אותו, על-ידי עילוי נשמתו, מציפורני השטן.
האופרה הישראלית בבימוי ז'אן לואי גרידה, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון -לציון, מקהלת האופרה ומקהלת אנקור, הזמרים הנפלאים והתלבושות הססגוניות, הביאו לפנינו אירוע חוויתי אינטלקטואלי ממדרגה ראשונה, שכל אוהב תרבות מחויב אליה במלוא חושיו.
