מאז 1977 עת הגיע בגין לשלטון מהמדבר האופוזיציוני כאשר הסיסמה: "בלי חרות ובלי מק"י", הוחלפה מאז בסיסמה "בלי חירות ובלי בית"ר" - באופן ציני בפי מבקרי הימין המתפוגג, החל מאותה עת אנו רגילים כי אין "מפלגה דומיננטית" - נוסח מפא"י המשרה יציבות וקיבעון במערכת הפוליטית, וכי למעשה אף מפלגה אינה חסינה מדחיקתה לספסלי האופוזיציה.
לאחר פרישתו של בגין הוכתר כאמור שמיר כמועמד פשרה של דור הלוחמים, כאחד ממפקדי הלח"י, ולמעשה היה מועמד פשרה לאחר לכתו של המנהיג הכריזמטי והבלתי מעורער של הליכוד. שמיר נאלץ עד מהרה לכונן ממשלת אחדות לאומית עם פרס, דבר שהיה ידוע כ"ממשלה דו-ראשית".
לאחר מכן הגיעו ימי רבין אשר חתר להטביע את חותמו בהסכמי השלום עם ירדן ועם הפלשתינים, והסתיים בהירצחו. אחר-כך הגיע תורו של בנימין נתניהו שהביס את פרס והוא התמקד בתחום הכלכלי ולא התחבב על רבים בשל מדיניות ההפרטה האינטנסיבית אשר ייצבה את המשק בסופו של יום. אחר-כך תורו של ברק, שלא עלה בידו לכהן אף פרק זמן סביר כראש ממשלה.
מאוחר יותר הגיע תורו של שרון הכריזמטי "מר ביטחון הישראלי", "גיבור ישראל שצלח את התעלה". ימי הכריזמה והדמויות החזקות פסו להם במהרה והגיעה עת המנהיגים האפורים משהו, טכנוקרטים יותר, זמנו של אולמרט אשר היה מנהיג בתקופת ביניים ונכנס לנעליו של שרון וההשלכות של ההינתקות, שהותיר מאחוריו. למעשה, אולמרט היה צריך לתקן את הליקויים שלא טופלו בתקופתו של שרון ונשאר לבצע את העבודה הקשה במלחמת לבנון ובמבצע האחרון "עופרת יצוקה".
גלגל ההיסטוריה מלגלג עלינו ומשנה כל פעם את אופי המנהיגות: מנהיג לעת משבר, מנהיג לעת מרגוע ושלום, מנהיג כלכלי, מנהיג טכנוקראטי. המעניין, שבדרך-כלל, אחרי מנהיג אפור ומשעמם משהו, מגיח מנהיג כריזמטי שאהוב ושנוא כאחד על ציבורים שונים.
בדרך-כלל, ראש ממשלה שהגיע מהר מאוד לכס השלטון כמו רבין בקדנציה הראשונה, כמו ברק בזמנו, כמו ביבי בקדנציה הראשונה - מוכיח את עצמו יותר לאור ניסיונו בקדנציה השנייה, שכן הוא זהיר הרבה יותר ומשתדל לעשות פחות טעויות מאשר בקדנציה הראשונה.
חילופי שלטון הם בסך-הכל דבר מבורך, ובישראל, כאשר פרק הזמן בין בחירות לבחירות מתקצר במשך הזמן, תמיד קיימת תקווה לאלו אשר היו מועמדים או למועמדים בפוטנציה.
ריח בחירות נישא באוויר - כבר הכנתם את בקבוקי הבושם? כדי לשמור על האופטימיות.
