נסיקת המפלגה הכי חלולה בישראל (בסקרים), עד כדי היצמדות לליכוד - היא תופעה של הרס עצמי וקוצר זיכרון, הפוקדת את הבוחר הישראלי לקראת חגיגת הבחירות.
ציפי לבני אינה מתאימה לתפקיד של ראש ממשלה, אולם סביבה צוות המתאים פחות.
קדימה אינה רק צפורה לבני; היא הרבה יותר גרועה.
חיים רמון ממתין בפינה בשקט תעשייתי לתפקיד של שר בכיר מטעם קדימה, ולא במקרה אינו מוצג בפני הבוחר הישראלי - בזמן הכי קריטי לקבלת החלטות. הוא נכס אנטי-אלקטוראלי, אך בניגוד לרצון הבוחר - יוחדר לממשלה, אם תוקם בראשות קדימה.
חשוב ביותר לבחון - לא רק את מי שיוחדר ללא בחירה, על אף הרשעות פליליות שלדעת מישהו אין עימן קלון ולדעת אחרים יש עימן ביזיון וגרוע מכך עבירות אלו גם מעידות על סכלות - אלא גם את מי שאף שטרם הורשע, נמוג (כהירשזון) או יימוג (כאולמרט) מההנהגה.
אלא שהבוחר הישראלי, שוכח וסולח, מתמסר בקלות לפח יקוש הנטמן לו ונלכד בתעמולה ריקה מתוכן ורוויית שקרים גלויים.
לקדימה אין מה להציע לבוחר זולת סיסמאות כלליות, מעורפלות, בלתי מובנות וממילא בלתי מחייבות וחסרות כל משמעות.
בעברה המצומצם של מפלגת שעטנז זו, יש רק "הישג" אחד, והוא -
המצאת ההינתקות וביצועה.
מול פני העתיד - אין בקדימה את מי להציב, וזו הסיבה כי רק ציפי לבני מדברת בשם המפלגה.
בצדק מחביאים את רמון, בר-און, אולמרט ועוד, ומנתקים כל מגע ביניהם לבין הקמפיין, ואילו מופז - כנראה (גם כן בצדק) לא ממש נחפז להשתתף בתעמולת הבחירות של קדימה.
ולבני - כיצד היא נתפשת? כשמאל וכימין, כחלשה וכחזקה, כאחרת ולא ברור ממה ובמה, כשינוי (לפינוי?), כברירת מחדל וכפתרון דל.
מצפים מהבוחר הישראלי כי ברגע של אמת, יבחן את האפשרויות על סמך התוצאה הנצפית והצורך בבוא העת להרכיב ממשלה, ובעמידתה של הממשלה שתוקם באתגרים בעומדים בפני מדינת ישראל.
בין האתגרים - הצורך להתמודד מול נשיא עויין בארה"ב, לא בדרך של חנופה והסכמה עיוורת - דרך אשר רק תגדיל ותאדיר את העוינות, אלא בתחכום ובניצול קשרים עם אחרים, ובעיקר עם שרת החוץ קלינטון, חברי קונגרס ופקידי ממשל בכירים, וברור מי מארבעת המובילים מיטיב מבחינה אישית ומבחינה מקצועית לעמוד במשימות אלו יותר טוב מהאחרים.