סכנה למפעל הציוני

בעצם ימים אלו משתמש ביבי, בקמפיין שלו, בכתבה לא ראויה שכתב ארי שביט על לבני. הכתבה אינה ראויה משום שהיא משתמשת בעדויות שמועה של אנשים אשר "מסרבים להזדהות" בכדי לצייר את לבני רע, וזאת מבלי שהובאה ולו דוגמא קונקרטית אחת. הגם ששביט מציג את לבני כ"חסרת כושר הכרעה" ושאר "מרעין בישין" של תכונות רעות, בפועל, אף טפשות/אוולות/חוסר יכולת להחליט/הפרעת קשב אשר יוחסה ללבני במאמרו הרכילותי והלא רציני של שביט, לא הובילה אותה לשים קץ למפעל הציוני, כפי שביבי נתניהו עושה. אם ביבי חלילה יבחר, יוקץ הקץ על המפעל הציוני. זהו מפעל שראשיתו בתנועת שחרור צודקת, והמשך דרכו בתפנית כוחנית. ואף על-פי כן ולמרות הכל, למרות התפניות הכוחניות של המפעל הזה, למרות השחיתות והסיאוב וההתנערות מערכיו הראשוניים של המפעל הזה, עדיין המפעל הזה צודק. ביסודו. כל שצריך הוא 'להשיב עטרה ליושנה' ולשוב לעקרונות היסוד של המפעל הציוני. המפעל הציוני קם על בסיס הרעיון של זכות ההגדרה העצמית של עמים, על אחת כמה וכמה אם הם מדוכאים ונרדפים. תנועה ציונית ראויה אשר נאבקת ובונה את זכותה להגדרה עצמית חייבת, מתוך אותו עיקרון, להכיר בזכותם של אחרים להגדרה עצמית. ואין נפקא-מינה שהתנועה הלאומית הפלשתינית אינה מייצגת "עם עתיק" אלא זוהי תנועה שגיבשה את התודעה הלאומית שלה כקונטרה לתודעה הלאומית היהודית/ציונית/ישראלית, כפי שאין נפקא-מינה לטענות שהועלו בספרו של פרופ' שלמה זנד בספרו "כיצד ומתי נולד העם היהודי" בכדי להפקיע מן העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית, שכן הזכות להגדרה עצמית נולדת כאשר מספיק אנשים בתוך קבוצה נחושים לראות את עצמם כמשתייכים לעם מסוים, ופועלים במשך דורות מתוך תפיסת השתייכות עצמית זו. ניתן לאמר כי לאום, במובן מסוים, הוא נבואה שמגשימה את עצמה. גם ההיסטוריה של לאומים שונים אינה ניתנת לבירור ממשי בפועל (שכן קשה לחקור את ההיסטוריה), ולעיתים היא מדומיינת, אך אין בכך לשלול את הגדרתו העצמית של עם פלוני ככזה. מה שאפיין יותר מכל את התנועה הציונית ב'שנותיה הטובות ביותר' הוא הפשרה והפרגמטיזים. בהקשר של טענות הציבור הערבי בישראל לאחריות ישראל ל"נכבה" אנו הישראלים-יהודים אוהבים לצקצק בלשוננו ולהשיב כי "הערבים הביאו את הנכבה על עצמם" משום שסירבו לפתרון של פשרה של שתי מדינות לשני עמים. זהו מסר שראוי לשנות ולהגות בו, שכן לימוד לקח הנכבה ימנע מאיתנו לעשות את הטעות הזו בעצמנו על-ידי הצבעה לביבי, אשר דוחה את הפתרון השפוי היחיד של שתי מדינות לשני עמים ועלול להביא עלינו אסון של מדינה דו-לאומית ענקית מן הים לירדן שבו היהודים יהיו מיעוט. החזון המסוכן של ביבי עלול למוטט את המפעל הציוני (הגם שביבי מצקצק בלשונו שהוא "ימוטט את החמאס" הדבר היחידי שהוא ימוטט זה את המפעל הציוני). המסורת הציונית הינה מסורת של פשרה ופרגמטיזם ומחייבת להצביע בפתק האחד אשר יאפשר את המשכה של המדינה היהודית: קדימה. אין כלל נפקא מינה שקדימה מורכבת ממושחתים. את המושחתים תעמיד הפרקליטות לדין לאחר הבחירות, ומי שצריך לשבת בכלא, ישב שם. אבל ראשית רצוי שתהיה מדינה יהודית ריבונית, עם רשויות תביעה ובתי כלא... הצבעה לביבי תחסל את המפעל הציוני, תחסל את הריבונות היהודית בשטחי הקו הירוק, כך שבסופו של יום לא תהא פרקליטות אשר תעמיד את מושחתי קדימה לדין. פתרון של שתי מדינות לשני עמים אין פירושו ויתור מיידי על שטחים כמו נכונות עקרונית לוותר עליהם כאשר יכונו הסדרים מתאימים. אין דבר מטופש יותר מלטעון כי הטילים מעזה הוכיחו כי "לא היה צריך לצאת מגוש קטיף". המשפט הבינ"ל מרשה לצבא כובש להשאר בשטח כבוש בכדי להגן על מדינתו מפני סכנות ביטחוניות אך אינו מאפשר התיישבות בשטח זה. דווקא היציאה מגוש קטיף היא זו שאיפשרה (לפחות בתחילת מלחמת עזה) לגיטימציה בינ"ל לעצם קיומו של המבצע. דווקא היציאה משטחי הכיבוש (תוך תפיסה צבאית בלבד של השטחים בכדי למנוע סיכון ביטחוני) היא זו שמקנה לצבא כר פעולה נרחב יותר בכדי לפעול. זאת ועוד: דווקא שתי המלחמות האחרונות שנלחמה הממשלה האחרונה, מראות כי ניתן לסגת לגבולות בינ"ל מוכרים, שכן ישראל יכולה להגן על עצמה מגבולות מוכרים. עיבוי "התיישבויות" בגדה המערבית פירושו להמיט כלייה על המפעל הציוני שכן "עיבוי" זה מסכל את פתרון שתי המדינות. הגם שביבי מציג את עצמו כ"מר ביטחון", הוא אינו כזה. בכדי להתמודד עם האיום האירני יש לחבור אל הגורמים המתונים בעולם הערבי, למרות כל מגרעותיהם וחסרונותיהם. המשך האחיזה בגדה (וזאת להבדיל מפינוי התנחלויות ואחיזה צבאית זמנית עד להגעה להסדרים ביטחוניים ראויים) פירושו יצירת קרע עם העולם הערבי המתון ועמידה לבד (כמו שביבי אוהב "כל העולם נגדנו") אל מול האיום האירני. למען המשכו של המפעל הציוני, קדימה.