המיתון כבר כאן. הצונאמי הכלכלי כבר מכה בנו באישון הבחירות והמבצע בעזה. רק לנו עוד לא ירד האסימון. כלומר, הוא ירד ל-20 אלף מפוטרי ינואר ול-250,000 המפוטרים שיהיו כאן בסוף השנה. הכנסת חגגה אתמול את פתיחת המושב הראשון. כמה סמלי.
המערכת הפוליטית - הכנסת הנבחרת החדשה מתכנסת בהוד ובהדר סמליים ומסביב - מהומת אלוהים חברתית-כלכלית.
שתי מדינות לאותו עם. תהום ותקרת זכוכית ענקית מפרידה בין העם לנבחריו. כאילו אין קשר ביניהם. פלנטות נפרדות. כוכבי לכת שלא נפגשים.
מפעל "פרי הגליל" כמשל על מצבה האמיתי של מדינת ישראל מודל 2009. מפעלים נסגרים בהמוניהם בעיקר בצפון ובדרום - הפריפריה. כאן קל יותר לסגור. רחוק מהעין - רחוק מהלב ומהכיס. המפעלים המרכזיים נמצאים במרכז. במדינת תל אביב וסביבתה.
את השלוחות של מפעלים אלו - סוגרים בצוק העיתים. כל מפעל מחזיק עיירה. כל חצור הגלילית בסכנת התמוטטות. אין פרנסה - אין תשלום מיסים וארנונה. חישוב פשוט.
למה כל זה קרה? שוב, התנהלות רשלנית של מנהלי חברת ויטה ובעיקר התנהלות צבועה ורשלנית של הבנק המלווה. מי נפגע מייד - העובדים. היכן עומד העניין להכרעה? מקבלי ההחלטות בכנסת ובממשלה? לא. כמו בכל דבר - בית המשפט נדרש להכריע בעניין שבו מדינה אחראית ומתוקנת, ממשלה וכנסת מודעים ואחראיים היו צריכים להתערב, להכריע, לפעול ולפתור באחת או באופן זמני את המשבר. יש דרכים. מדינה יכולה לעשות את כל הנדרש.
אבל
אין ממשלה בישראל. גם לא היום, בעת מיתון ומשבר קשים כל כך... לא יאומן. לא בכדי מרגישים עובדי המקום "כי המדינה נגמרה להם". הממשלה צריכה לסייע ולהעמיד, גם אם באופן זמני, את המפעל על רגליו. למנוע בינתיים את הפיטורים והפסקת עבודת המפעל. התקופה קשה מדי לחשבונות קטנים. ייסגר המפעל-ייסגרו רבים אחריו וכמובן, תמיד בצפון ובדרום.
זהו מבחנה של המערכת הפוליטית בישראל. לא חגיגת הפתיחה בכנסת.
