פסק דין של הנשיא (בדימ.) אהרן ברק בעניין טווינקו (
רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ (ניתן ביום 13.12.06)) מקרב את שני ההסדרים הרכושים, את הלכת השיתוף שבין ידועים בציבור ואת ההסדר הרכושי שבחוק יחסי ממון בין בני הזוג.
פסק הדין קובע "מועד קריטי", בחיי בני זוג עליהם חלה הלכת השיתוף (שנישאו לפני 1974, או ידועים בציבור - פסק הדין אינו מדבר על ידועים בציבור, אך לדעתי מתאים גם להם, בנסיבות מתאימות), אשר בהתגבש אותו מועד, מתגבשת השותפות בחובות ובזכויות. עד לאותו מועד כל בן זוג מנהל רכושו בעצמאות מוחלטת, מבלי שלבן הזוג השני יש חלק בו.
פסק הדין מוציא מגדר האמור לעיל את דירת המגורים ונכסים משפחתיים מובהקים אחרים, שלגביהם מתגבש שיתוף עם התקיים תנאי חזקת השיתוף (אורח חיים תקין ומאמץ משותף) וגם לגבי החובות הנובעים מנכסים כאלו מתגבש השיתוף מיד עם התקיים החזקה. כלומר, דירת מגורים הרשומה על שם אחד מבני הזוג וחלה חזקת שיתוף, משותפת שווה בשווה כל זמן הנישואין, לרבות חובות הנובעים ממנה ישירות.
לעומת זאת, עסק ורכוש אחר שאינו משפחתי מובהק, השיתוף בו מתגבש במועד קריטי. מועד קריטי יכול להיות, משבר בחיי הנישואין, מות בן הזוג, פשיטת רגל, אירוע כלכלי חריג של אחד מבני הזוג ועוד. גם השיתוף בחובות בגין רכוש זה מתגבשים עם התגבשות השיתוף, כלומר במועד הקריטי.
לכן, במקרה של פסק הדין, בו בני הזוג חיו יחד וחיי הנישואין המשיכו ולא הגיע המועד הקריטי, חובות הבעל בגין עסקיו הם שלו בלבד ואין לעקל את מחצית הדירה השייכת לאישה מכח חזקת השיתוף (הדירה כולה רשומה על שם הבעל בלבד, חציה שייך לאישה מכח חזקת השיתוף, שחלה מייד בנוגע לנכס משפחתי מובהק).
נוצר מצב מעניין, לפיו מכח אותה חזקת שיתוף, הדירה הרשומה על שם הבעל כן משותפת לשני בני הזוג, אך החובות שחב בהם הבעל (שלא קשורים לדירה) אינם משותפים.
העליון מחדש כאן.
גם בית המשפט למשפחה, וגם בית המשפט המחוזי, קבעו בהתאם להלכה הנהוגה שכל החובות משותפים, כפי שהדירה משותפת ועל כן, הנושים יכולים לגבות את החוב מחצי הדירה של האישה.
הנשיא (בדימ.) ברק, חידש כאן ועשה הפרדה, בין סוגי החובות ובין הזמנים להתגבשות השיתוף.
ראשית, סוג החוב - החוב אינו נובע מהנכס המשפחתי המובהק (הדירה), זה חוב ששייך ל"שאר הנכסים".
שנית, מועד התגבשות השיתוף לגבי חובות כאלו הזמן לשיתוף, הוא במועד קריטי. המועד הקריטי לא הגיע. החוב עדיין אינו משותף לאישה.
על כן, אין הנושים יכולים לגבות את החוב ממחצית הדירה השייכת לאישה.
אם בני הזוג היו נפרדים, אז היה מגיע המועד הקריטי והיה מתגבש שיתוף בכלל הנכסים ואז כן היה מתגבש שיתוף בחובות, האישה כשותפה לחוב הייתה צריכה להחזירו ממחצית הדירה לה היא שותפה.
למעשה לזוג הזה לא כדאי להתגרש או להיפרד לעולם. אפשר לומר שפסק הדין, חיתן אותם "חתונה קתולית", אם ברצונם לשמור את מחצית הנכס השייך לאישה.
ובעצם המסקנה לנישאים לפני 1974, כשיש חובות עדיף לא להיפרד, אם רוצים לשמור נכסים לילדים...
