מוסד השימוע - מעלותיו וחסרונותיו

מוסד "השימוע" אינו המצאה חדשנית. מוסד זה התקיים בפרקטיקה המשפטית הישראלית מזה שנים רבות. החידוש בא בעקבות הנחיית היועץ המשפטי לממשלה - לקיים שימוע לכל אזרח שמוגש נגדו כתב אישום לפי בקשתו, לשם שמירה על עקרון השוויוניות. כבר היו דברים מעולם - בהם שימוע הציל חשודים מכפיפות להליך משפטי פלילי. הודעת מזוז, על כוונתו להגיש כתב אישום ופירוט הסעיפים, הייתה שגויה טקטית, ציבורית ובטרם עת. להדגיש, כבר היו דברים מעולם - בהם בעקבות "שימוע" שונה כתב אישום, שונו סעיפים ואפילו בוטל כתב האישום, כולו או חלקו או הועבר ממסלול פלילי למסלול משמעתי. בתיקים רגילים של אזרחים מן השורה, המקרים רבים יותר, באשר לנבחר ציבור או אנשי ציבור, המקרים מעטים יותר, מטבע הדברים שהרי היועץ המשפטי לממשלה, מגלה מראש זהירות יתר - כפי שפירט, לדוגמא, בשימוע שערך לקצב, כי ראשו פתוח לשינויים אחרי "שימוע". במקרה של ח"כ צחי הנגבי - בפרשת "עמותת דרך צלחה", התיק נסגר לאחר השימוע אצל היועץ המשפטי לממשלה. בפרשת "צאלים" - בו נהרגו בתרגיל סודי מספר חיילי צה"ל (מסיירת מטכ"ל), בשל טעות טרגית, היו מעורבים הרמטכ"ל דאז אהוד ברק ומספר אלופי צה"ל, אחד האלופים ביקש "שימוע, בפני הפרקליט הצבאי", ואכן הצליח במשימתו והתיק נגדו נסגר. יחד עם זאת, יש שיקולים כבדי משקל, האם כדאי לבקש "שימוע" בשל הסכנות שבטקטיקה של ניהול המשפט וגילוי ראיות בטרם עת. מוסד "השימוע", או הסדר "השימוע", אינו בבחינת דבר חדש בפרקטיקה הישראלית והוא קיים מזה כמה עשורים בגלגולים שונים, עד שלאחרונה קיבל מסגרת מוסדית. גם בארה"ב, על-פי הפרוצדורה הפלילית - קיים "שימוע" עם הגשת כתב אישום (בשינויים המחוייבים במדינות השונות). לאחרונה החסרונות והיתרונות שבמוסד השימוע זכו לתהודה רחבה, וזאת בעקבות עניינו של שחקן הכדורסל הידוע קובי בריאנט. בריאנט הואשם באונס עובדת מלון צעירה, בו התאכסן השחקן. פרשני משפט ידועים בארה"ב טוענים, כי הייתה זו שגיאה מצד הסנגוריה, להסכים לשימוע (מאחר והם יכלו לוותר על ההליך) - בשל הנזק התדמיתי בעיקר שנגרם לשחקן. הם גרסו כי גם אם יצליח לחמוק משפטית מן התיק או אפילו לצאת בזיכוי - עתידו יפגע. אחרים גרסו, בהקשר לאותה פרשיה, כי מוסד השימוע מועיל להגנה. מטבע הדברים, ויכוח שכזה מתעורר תמיד בהקשר של 'שימוע' לאישיות ציבורית או פוליטית. גם בארץ נושא "השימוע" היה ועודנו נושא לויכוח משפטי ולאחרונה אף הורחבה הזכות, בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לכלל הציבור. האם בכל מקרה, רצוי לנצל את הזכות ל"שימוע" לפני ההחלטה על הגשת כתב אישום או מיד לאחריו ולפני תחילת המשפט? התשובה היא לא. הדבר תלוי בטקטיקת ההגנה שבה בוחרת הסנגוריה ובחומר הראיות ההגנתי והעדים שברשותה ובדרך ניהול המשפט שבוחרת הסנגוריה. לפעמים הימנעות וויתור על "שימוע" מתבררת כצעד טקטי מחוכם ולפעמים "שימוע" יכול להשפיע על הפרקליטות לוותר על סעיפי אישום מסוימים, או לחילופין להחלפתו בדין משמעתי אם הדבר אפשרי. כלומר: אין כלל חד-משמעי, הכל לפי העניין וחומר הראיות. לאחר שנים שההסדר פעל בלי מסגרת מנחה ומחייבת, הוציא היועץ המשפטי לממשלה הנחיות בנושא - שקובצו בקובץ הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מס' 15.015. בהנחיה המעודכנת, שהיא תוצאה של ניסיון השנים ופסיקת בג"צ, נקבעו הכללים המנחים הבאים: הנחיה 51.015: "בטרם ניתנת החלטה להעמיד לדין, יש לעתים מקום ליתן הזדמנות לחשוד או לעורך דינו, המבקשים זאת, להציג טענותיהם ולשכנע כי אין חומר הראיות, או אינטרס הציבור, מצדיקים הגשת כתב אישום פלילי. זהו יסודו של מוסד השימוע באשר הוא". האם יש זכויות מוקנות לשימוע? בעבר לא, כיום המצב שונה כמוסבר לעיל: לחשוד/נאשם זכות ל"שימוע", אך אין חובה בכל מקרה ובכל תיק להיעתר לבקשתו למתן הזדמנות כאמור, אלא אם תוצג בקשה עם נימוקים משכנעים. כיוצא בזה, גם אין חובה ליתן למתלונן אפשרות לטעון טענותיו באשר להגשת כתב האישום. דברים ברוח זו נאמרו בבג"צ 844/86 דותן נ' היועץ המשפטי ואח' פד"י מא (3) 219. בהתאם לעיקרון זה, דחה היועץ המשפטי, יוסף חריש, את בקשתו של החשוד וינברג, מקורבו של השר דרעי, להעניק לו שימוע. בתשובתו לעו"ד וינברג אמר היועץ המשפטי כי זכות השימוע אינה זכות מוקנית, וכי לא חלה על היועץ המשפטי להעניק "שימוע" לכל אחד. זה היה המצב המשפטי לפני התיקון, כיום יש לשמור על שיוון בפני החוק, ויש להניח כי וינברג היה מקבל "שימוע". עיקרון השוויון בפני החוק: יחד עם העקרונות והחריגים יש להקפיד על קיום העיקרון של שוויון לפני החוק ולפני הרשויות המופקדות על אכיפת החוק. ובייחוד שלא יהא "נכר שוע לפני דל" (איוב ל"ד), וכן דברים שנאמרו בבג"צ 47/91 און ניימן נ' פרקליטת המדינה: פר"י מה (2), עמודים 872, 876. בפני מי מתקיים שימוע? ככלל, ראוי כי כל בקשה תמוען אל מי שאמור להחליט על הגשת כתב האישום. הכל לפי העניין: היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטת המדינה, פרקליט המחוז, ואם התביעה מסורה בידי רשות תובעת אחרת - האחראי על התביעה באותה רשות. מה ניתן להשמיע ב"שימוע"? כעניין שבעיקרון וכהגיון, לא ישמש ה"שימוע" להשמעת גירסה שבעובדה, שלגביה בחר הנאשם בזכות "השתיקה" כמגן בפני הפללה עצמית. יתירה מזו, שתיקה יכולה לשמש עילה שלא להיעתר לבקשת ה"שימוע". הבקשה או הטיעון יכולים להיעשות בכתב או בעל פה, לאחר שהובאו עיקרי החשדות לידיעת החשוד או סניגורו. עיון בחומר הראיות: עיון בחומר הראיות, כולו או חלקו, יתאפשר אם יראה לגוף הקובע שאליו פנו, ראוי והוגן בנסיבות העניין. לעניין זה, ראה בג"צ 47/91 הנ"ל 872, 876, 877. העיון לא יתאפשר אם עשוי הוא לפגוע בעניינם של מעורבים אחרים או להפריע להכנות למשפט, או לגרום נזק אחר. הגשת כתב אישום: אין מקום להשהות הגשת כתב אישום בשל בקשות ל"שימוע" שלא הוגשו בעוד מועד, או בשל התמשכות טיעון ה"שימוע" מעבר למה שנראה סביר. יש למנוע ניצול לרעה של הסדר ה"שימוע", אם יש בו חשש לפגיעה בהכנות למשפט או השפעה על עדים. האם ההסדר חל על מכובדים וחשובים: כפי שצוין לעיל, העיקרון הוא שוויון לפני החוק ושוויון לכל. המציאות מראה כי מכובדים בעלי עמדות ציבוריות ופוליטיות פונים יותר ו/או מנצלים יותר אם זכותם לשימוע, ובמקביל העיתונות נותנת כיסוי והד רחבים יותר לפניות אלה, ומכאן עלול להיווצר הרושם כי מי שזכאי ל"שימוע" הם רק מכובדים, ולא היא. ניתן להבין שיש הרגשה בציבור שבתחום זה יש איפה ואיפה, אך זהו אפקט פסיכולוגי ותקשורתי שאינו עומד כמבחן המציאות. האם יש סכנה לחשוד כי ב"שימוע" יגלה ראיות ומסמכים הפועלים לטובתו, ובכך הוא עלול להזיק להגנתו? התשובה לכך היא חיובית. אך השיקול מה לגלות, באיזו מידה ומתי, הוא תמיד זכות השמורה לסניגור. עליו להחליט אם להסתפק בגילוי כמהלך ה"שימוע" או לחכות למשפט. שיקולים אלה שייכים לחוכמת "ניהול המשפטי", ומסורים בלעדית לסניגור. מאידך, יש בגילוי הראיות מצד התביעה כדי לתת לסניגור תמונה כללית על קו התביעה וראיותיה, ולהזהירו ו/או להכינו בצורה טובה יותר לקראת ניהול המשפט. לסיכום, בנקודה זו אפשר לומר כי בהליך ה"שימוע, יש יתרונות וחסרונות לשני הצדדים, אך השליטה, הפיקוח והיתרון נשארים בידי הסניגור. ומכאן, שאם החליט הסניגור לבחור בהליך ה"שימוע", יוכל להשיג ממנו יתרונות לא מעטים, אם יידע איך לנהלו. הסדר ה"שימוע" בשלב שלאחר הגשת כתב האישום: מי שסבור כי הסדר ה"שימוע" נועד לשלב שלפני הגשת כתב האישום בלבד. טועה, לדעתי, בהבנת מוסד זה והנוהג שהתפתח במשך השנים. הסדרי הטיעון, עיכוב ההליכים, מחיקת כתבי אישום, תיקון כתבי אישום - כל אלה הם הליכים של "שימוע" שלאחר הגשת כתב אישום. וכך יש לפרש את ההסדר. הליך מקובל, הנוהג זה שנים, הוא שלאחר הגשת כתב האישום, ולאחר שקיבל הסניגור לידיו את כל ראיות התביעה, הוא פונה אל פרקליט המחוז/התובע המנהל את התיק ומנסה לבוא לידי "עיסקת טיעון" או תיקון כתב האישום על סמך ראיות וטענות שהוא מביא ושלא היו בידי התביעה. בא הסניגור לידי עיסקת טיעון או לידי תיקון כתב האישום - שיש בו כדי להקל עם מרשו - הרי הסדר ה"שימוע" שניהל בעניין זה הצליח. סיכומו של עניין, עסקות הטיעון הרבות, ועיכוב הליכים בידי היועץ המשפטי לממשלה, שהשיגו הסניגורים באמצעות הצגת ראיות חדשות, הם תוצאה ישירה של "שימועים" לאחר הגשת האישום, והם פועלים בעיקר לטובת הנאשמים ולכן קיומם חשוב וחיוני. סוף דבר: הסדר ה"שימוע" על שני חלקיו - לפני הגשת כתב אישום ולאחריו - הוא מוסד וולונטרי, שנעשה לפי בחירה ולפי שיקולים לטובת הלקוח, ומכאן חשוב שימשיך להתקיים. אם מתוך עשרה "שימועים" יצליח אחד, ותמנע פגיעה קשה בשמו, בכבודו ובגופו של אדם, רק בשל כך יש הצדקה לקיום מוסד זה. יחד עם זאת, הצפת הפרקליטות עם בקשות "שימוע" יכולה לגרום לסחבת בלתי נסבלת ממנו יפגעו שני הצדדים, ולכן יש למצוא את האיזון הנכון בין הבקשות, ההיענות וזמן הטיפול הסביר - שהרי הסניגוריה/נאשמים מסוימים ימצאו עניין בדחייה ובסחבת, דבר שעלול לפגוע בהליך המשפטי, אך יחד עם זאת יש לכבד את העיקרון שצדק צריך להיעשות ולהראות ורצוי בהקדם האפשרי.