בראיון משותף אשר נתנו נשיא בית המשפט העליון (בדימ.) מאיר שמגר, ונשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, פרופ' אריק כרמון, למוסף "7 ימים" של 'ידיעות אחרונות' (יום ו', 17.4.09) דיברו שמגר וכרמון על עיקרון הפרדת הרשויות ועל שפיטות, על הצורך בשינוי שיטת הממשל, ועל השפעת חווית השואה (הפרטית והקולקטיבית) על השיח ועל התפיסה הדמוקרטית הישראלית.
שמגר צוטט בכתבתה של אמירה לם באומרו כי "לא הכל שפיט". שמגר גינה את כוונתו של שר המשפטים היוצא, פרופ' דניאל פרידמן, להביא למצב שבו לכנסת יש אפשרות להפוך פסק דין של בג"צ ברוב של 61 חברי כנסת. טמונה בכך "סכנה רבה", אמר. לשיטתו, זהו סעיף אשר מאפשר "לבטל או להחליש את אחת מחירויות היסוד שמוקנות לחברה", וזאת ברוב קטן במיוחד, "כזה שיש לכל ממשלה".
שמגר מגלה בפועל עמדה נחרצת יותר מעמדתו של נשיא בית המשפט העליון (בדימ.), אהרן ברק, אשר כיהן מיד לאחריו כנשיא בית המשפט העליון, ואשר מזוהה יותר מכולם עם 'שפיטות'; ברק טען כי אם הכנסת אינה שבעה מפסק דין של בית המשפט העליון היא רשאית לחוקק 'חוק עוקף בג"צ'. בכך גילה ברק סוג של פאסיביזם שיפוטי: הוא למעשה זיגזג בין יוזמות שיפוטיות מרחיקות לכת לבין רטוריקה מתנצלת אשר מנסה לרכך את הלם ה"שפיטות" בעיני הציבור.
כך היה לדוגמא בהעלותו את האפשרות ולפיה ניתן לחוקק 'חוק עוקף בג"צ'. ברק למעשה אינו אוהב את המושג "חוק עוקף בג"צ". כאשר הוא פסק כי חוק רגיל בטל היות ואינו תואם חוק יסוד, הוא נוהג להסביר כי בכך הוא מסייע לכנסת להגשים את חקיקתה שלה, ואם הכנסת חפצה בכך, היא רשאית לשנות את חקיקת היסוד שלה. בכך עורך ברק 'צעד (של שפיטות) קדימה, ושני צעדים (של אי שפיטות) אחורה'. הוא קובע כי חוק רגיל יבוטל אם הוא סותר את חוק יסוד, אך מאפשר לכנסת לבטל זאת או לשנות את חוקי היסוד. הוא מרבה לדבר, ליצור ולפתח את 'ערכי היסוד של השיטה' אך אינו סבור כי הכנסת - בחוקקה חוקי יסוד, צריכה להגביל את עצמה לעקרונות היסוד של השיטה (בגרמניה, בעקבות הניסיון של חוקי נירנברג, חוקי היסוד חייבים לתאום את החוקה).
עוד הבדל בין שמגר לברק נעוץ בתפיסתם באשר ל'מושאי השפיטות'. בעוד ששמגר נחרץ באשר לסכנה ולחומרה שב"חוק עוקף בג"צ", וברק 'מזגזג' בנושא, הרי בנוגע למושאי השפיטות ברק מרחיב ושמגר מצמצם. ברק נוהג לאמר כי "הכל שפיט נורמטיבית", אם כי "לא מוסדית". גם פה יש טקסט, וישנו סאבטקסט.
כאשר ברק טוען כי הכל שפיט נורמטיבית (קרי במשפט תשובה לכל שאלה), אך מאידך, לא הכל שפיט מוסדית (ישנם דברים כי
לא ראוי, לשיטת ברק, כי בית המשפט יגע בהם), הוא למעשה אומר כי הכל שפיט, אך לבית המשפט הפרורגטיבה להחליט מה שפיט ומה אינו שפיט, וזה מותיר את הכוח בידי בית המשפט אשר יחליט מה ישפוט ומה לא.