לפני שנים רבות מדי, התמחיתי בבית המשפט המחוזי בירושלים אצל שופט שהתמחה בתחום הפלילי. באחד הימים הובא בפניו עבריין צעיר כבן 21 שהואשם במספר פריצות לשם גניבה, והודה במעשיו. התביעה הביאה, כדרכה, פסקי דין לעניין העונש (ברובם היו אלו פסקי דין שלא פורסמו ורוכזו אז במסגרת "דף לפרקליט" - פרסום פנימי שריכז את פסקי הדין שבוודאי היו נוחים לתביעה). בין היתר הביאה התביעה מקרה של עבירה זהה (מספר פריצות זהה) ועבריין באותו גיל, אלא ששם היו נסיבות מיוחדות לקולה במצבו האישי של הנאשם, ועל כן הוא נידון בפני שופט אחר בבית המשפט בירושלים "רק" לשלוש שנות מאסר בפועל.
השופט (זצ"ל) שכיהן בדין התרשם מאד מהפסיקה שהוצגה, וקבע נחרצות בגזר הדין שבעניינו של הנאשם שלפניו אין כל נסיבות מקלות - להפך! ומכיוון שכך הוא גוזר עליו שנה וחצי מאסר בפועל. מעולם לא קיבלתי בפקולטה למשפטים שיעור שהיה לו ערך רב יותר. כשבררתי אצל השופט מדוע ולמה הפער בענישה, שהרי היה מקום דווקא להחמיר עם הנאשם, הוא הבהיר לי שלדעתו העונשים שנגזרים על-ידי עמיתיו בבית המשפט חורגים להשקפתו לחומרה מעבר לכל פרופורציה.
קראתי את הכרעת הדין וגזר הדין בעניינו של ד"ר ג'קי סרוב, שהורשע בקבלת שוחד בסך 3,000 ש"חמהעבריין אסי אבוטבול. קראתי על גזר הדין בעניינו של ד"ר אורי ריחני שהורשע ב-12 מקרים של לקיחת שוחד ממטופלים שונים (מה שהוכיח בברור שיטת פעולה) ואשר זכה לעסקת טיעון "לא רעה", במסגרתה התביעה עתרה ל-9 חודשי מאסר בפועל והסנגוריה הסכימה ועתרה ל-6 חודשי עבודות שירות וזכתה - ד"ר ריחני נידון רק ל6 חודשי עבודות שירות. הפער הנמוך שבין ההגנה לתביעה והעובדה שמדובר בעסקת טיעון, לא יקלו על התביעה אם תבקש לערער. בנסיבות העניין גם ערעור של התביעה אינו מתיישב עם חובת ההגינות והחובה לכבד הסכמי טיעון.
נכון, קשה יותר להשוות בין פרשייה המסתיימת בעסקת טיעון לזו שמסתיימת בהרשעה לאחר שמיעת ראיות. בכל זאת על ד"ר סרוב נגזרו 15 חודשי מאסר בפועל על מעשים שהם לאין ערוך פחות חמורים מאלו שיוחסו לד"ר ריחני והתייחסו למטופל אחד בלבד, מה שלא רומז בכלל על שיטה וזאת גם אם נתעלם ממעמדו המיוחד של העבריין אסי אבוטבול ומהעובדה שכל אדם סביר לא היה רוצה להסתכסך דווקא אתו.
כרבים רבים אחרים אף אני סבור שהעונש שהוטל על ד"ר סרוב חורג לחלוטין מכל פרופורציה, ולא ארחיק לכת מעבר לכך מאחר ואיני רוצה לפגוע בסיכוייו בערעור - והמבין יבין. הפער בין העונש שנגזר על ד"ר ריחני ומה שהתביעה הסכימה לו במסגרת עסקת טיעון, לבין העונש שנגזר על ד"ר סרוב הוא כל כך גדול, כל כך מקומם את הלב ואת השכל הישר, עד שמפליא הדבר שטרם קמה מחאה גדולה.
האם המשמעות האמיתית של המסר המשוגר על-ידי בית המשפט לנאשמים הוא ראו מה עולה בגורלו של מי שלא מסכים לעסקת טיעון ומבזבז את זמנו היקר של בית המשפט? האם רומזת המערכת המשפטית לנאשם כי אם יודה ויבקש רחמים - עונשו יוקל ובמקרים רבים יצליח אפילו שלא לשבת בכלא, ומאידך - אם יתעקש לדבוק בחזקת חפותו המפוקפקת הוא ילמד לראות כיצד נראה הכלא מצדו הפנימי ולזמן רב?
הפערים הבלתי סבירים בענישה הביאו בעבר להצעות להגבלת שיקול הדעת השיפוטי, על-ידי קביעת כללים מוגדרים לקציבת העונש שיש להטיל על נאשמים לצורך האחדת רמת הענישה. הצעות אלו עוררו התנגדות בקרב השופטים, אשר תמיד מתנגדים להטלת הגבלות על שיקול דעתם, וכן בקרב הסניגורים החוששים כי קביעת כללים מנחים יגרמו להחמרת רף הענישה ללא הצדקה. משהו בכל זאת חייב להיעשות! הדוגמאות הטריות הנוגעות לד"ר סרוב וד"ר ריחני רק מסייעות לפגיעה נוספת ברמת האמון שרוחש הציבור לבתי המשפט.
