לפני כמה שבועות, כאשר ראיתי את הפרסומות והטיזרים לכינוס זה, שהתפארו בהתייחסם לכל מיני צמדים של דמויות, "לא תפגשו את האדונים האלה מעל שום בימה אחרת", חשבתי לעצמי - מילא, אלה מהלכי שיווק שגרתיים של הכינוס של "גלובס". בינתיים התקדרו השמים וסופה מתחוללת מעל ראשי.
הפכתי למה שקוראים מארגני הכינוס הזה "דובר עוגן". אני העדפתי שיהיה זה עוד נאום שגרתי עם אמירות, גראפים ונתונים מספריים.
בזמן הקצר שהוקצה לי ארצה להתמקד בחוסנה של מערכת הבנקאות הישראלית בכלל, ובחוסנו של בנק הפועלים בפרט.
כמו שאר הדוברים, אתייחס למשבר הכלכלי שאנו מצויים בעיצומו: היכן עומד המשבר הזה במישור הזמן, ואנסה לאמוד מספר שינויים עיקריים, שלהערכתי המשבר עתיד להביא על עולמנו. אתייחס גם לשאלת המסגרת של תקציב המדינה המתגבש בימים אלה, עניין אשר נודעת לו חשיבות גדולה על המשך דרך הילוכו של המשק הישראלי.
לכל אחד מאתנו יש את התאריך שלו, שבו התחיל המשבר הכלכלי. אני משער שכולכם ודאי זוכרים את היום שבו קרס בנק ההשקעות Lehman Brothers(15 בספטמבר 2008). בעיני רבים, זה היה "קו פרשת המים". מבחינת בנק הפועלים, נקודת המפנה במשבר הייתה עוד הרבה קודם לכן.
בינואר 2008. טסתי לניו-יורק, לפגישות עם הוול-סטריטאים. בחזרה ארצה עוד במטוס הרגשתי שהולך ומתרגש עלינו משבר יותר גדול מהצפוי. זה הוביל אותי למסקנה שאין מנוס, וצריך למחוק - ומייד - את השקעותינו ב-SIV, מחיקה מיידית של כ-300 מיליון דולר.
אתם יודעים ,כשיש משבר, חוק מרפי נכנס לפעולה. כל דבר שעלול להשתבש, אכן משתבש.
וכפי שאמר חברי בן עזרא, הדייג מעתלית, "מרפי עוד היה אופטימיסט"... וכמובן, קיים גם הכלל השלישי זה של גב' בן עזרא, אשתו, שכשהכל משתבש, זה גם קורה בתיזמון הכי גרוע.
בבנק ישראל ציינו - ובצדק - כי ערב המשבר, הייתה הבנקאות בארץ במצב יחסי טוב מאוד. המערכת הבנקאית הישראלית אופיינה ברמת סיכון נמוכה יחסית, הלימות הון גבוהה, תשואה סבירה להון, תוך הסתמכות מועטה על קווי אשראי מחו"ל.
בינתיים השפה השתנתה: פעם, אמרו שהתשואה שלנו על ההון נמוכה ביחס לעמיתינו בעולם, אמרו לנו, שאנחנו, רחמנא ליצלן, "שמרנים". היום, שמרנות הפכה למחמאה.
לא ניתן להתייחס לעוצמתה של המערכת הבנקאית בישראל מבלי להזכיר את חוסנו של בנק הפועלים. אומנם גם אנחנו לא היינו מחוסנים,אך בהשוואה למתחולל בעולם, ידענו לעשות STOP LOSS להשקעה, והשכלנו לחזק ולעבות את בסיס ההון שלנו בזמן.
במקביל, שוק ההון שלנו, גם הוא, באופן יחסי שמרני, יש בו מעט מכל אותם מוצרים שכונו על-ידי וורן באפט "נשק להשמדה המונית", ושהיום זכו לכינוי "נכסים רעילים".
מכל מקום, כשהמשבר פקד אותנו, הייתה "רפורמת בכר" בשלבי יישום ראשוניים. מזל שכך. ברור, כפי שחשבנו והתרענו מראש, כי למרות שהרעיונות שעמדו בבסיס הרפורמה היו נכונים, אופן יישומם גרם נזק לא מבוטל למשקי הבית ולחיסכון ארוך הטווח של המשק בכללותו. הכוונות היו נכונות, אך המעשים, בחלקם הגדול, פחות.
הרפורמה הזו העבירה את החיסכון, באבחת חרב, לידיים חדשות, פחות מנוסות, פחות מפוקחות, יותר יקרות. לא הוכן מארג פיקוח ההולם שינוי כה גדול, לא ננקטו צעדי הזהירות המתחייבים, והתוצאות הקשות גלויות לעיני השמש.
והנה, כולנו התעוררנו מהחלום ששוּוַק לנו בכישרון ובנחישות אדירה והיקיצה הייתה קשה: ראינו שהכול הפוך: התשואות נמוכות, דמי הניהול עלו, והסיכונים שנלקחו גדלו.
אז האם נגזר עלינו לחיות לנצח עם המצב הנוכחי? בהחלט לא. צריך לתקן את המעוות וצריך ליצור את התשתיות והאיזונים בשוק ניהול ההשקעות והחיסכון לטווח ארוך ולחזק את הפיקוח על שוק ההון.
כלי תקשורת מאוד מסוים, שפעם העיד על עצמו שהוא מיועד לאנשים חושבים, המשיך כדרכו לחשוב במקום הקורא, וגם במקום הממשל. לשיטתו, או שנלך בדרכו או שנלך לעזאזל.
בינתיים,כמו שאתם יודעים, ואני יודע עוד יותר טוב על בשרי, עיתון זה הסתער באותה חמת זעם ונחישות על יעד אחר. הפעם נפלה הזכות הזו בחלקי.
אכן, תמיד קינאתי בכל אלה שלעולם אינם טועים, לעולם אינם עוצרים לחשוב אם צדקו, אם לא הגזימו. ואם הניסיון הוכיח שהמיטו אסון סתם – טוב, מה הפלא, הרי אין להם זמן, הם חייבים למהר להמשיך ליעד הבא במסע הטיהור שאין לו סוף, כי תמיד יימצאו יעדים חדשים.
חופש העיתונות יקר וחשוב לכולנו, ואני אומר זאת בשיא הכֵּנוּת, ללא נימה אחת של ציניות. אני מאמין ללא פשרות בתחרות ובסחר חופשי בדעות ואמונות. אבל מה בין חופש זה לבין השיטה שאנו רואים - הנכונות להתגייסות המוחלטת והמגמתית של הדיווח, תחושת המיסיונריוּת העולה מכתיבת הפרשנויות ומאמרי המערכת. כשאני רואה את אלה, אינני יכול שלא לתהות ביני לביני: מה האג'נדה שלהם!!!
במשק הגלובלי שאנו חיים בו אף מדינה איננה אי. בוודאי לא מדינת ישראל, שכמעט מחצית התוצר שלה מקורו ביבוא וביצוא. ועדיין, המשבר העולמי, נכון להיום, היכה בנו בעוצמה נמוכה מאשר ברוב מדינות ההתייחסות שלנו.
הסיבות ידועות: רמת מינוף נמוכה יחסית של משקי הבית ושל שוק הנדל"ן המקומי, מערכת בנקאית שמרנית וחסונה, וכמובן גם מדיניות פיסקאלית ומוניטרית אחראיות.
ועובדה שעד כה, בניגוד לארה"ב שם הזרים הממשל וממשיך להזרים סכומי עתק למערכת הבנקאות, סכומים שמעולם איש לא העלה על דל שפתיו,בארץ אף בנק לא נידרש ולא ביקש סיוע ממשלתי בפועל.
כמובן, לא הכל פשוט. שוק האשראי נמצא בחוסר שיווי משקל, ובמיוחד נוצר מצב מורכב שמקורו במה שמכונה "השוק החוץ בנקאי". שוק צעיר זה, שהוא חשוב וחיוני למשק, התפתח בשנים האחרונות בקצב מהיר, ואין בו עדיין את הכלים והַבְּשֵלוּת להתמודד באופן מושכל עם משבר בסדר הגודל העומד בפנינו. זה האתגר של המשק ואיתו כולנו נצטרך להתמודד.
קשה לאפיין את עוצמת המשבר, האמנם אנחנו לקראת הסוף? עובדה היא שמספר התחזיות כמספר החוזים, איש-איש והסבריו. זה מזכיר את האמרה "כי קשה מאוד לתת תחזיות- בעיקר לגבי העתיד". בכל הצניעות הנדרשת אומר כי לתחושתי, אנחנו בשלב שהגרוע ביותר נמצא מאחורינו. אנחנו רואים סימנים ראשונים של לבלוב, ניצנים שמתחילים לבצבץ. סנונית אחת עוד לא מביאה את האביב, אבל אפשר לומר בזהירות המתחייבת, שהזחילה האיטית מהתהום הכלכלית שנפערה כבר התחילה.
זה לא יקרה בין לילה, אבל זה קורה ויקרה. אם אני צודק, אז המשק הישראלי עבר את המשבר הזה, באופן יחסי כמובן, בתנאי דה לוקס.
מכשיר הורדת הריבית עשה ועושה את פעולתו, אם כי ברור שבהגדרה הוא כבר כמעט מיצה את עצמו.
בתחום הפיסקאלי, השאלה היא עד כמה נכון להילחם על מסגרת התקציב, או שזו העת דווקא להרחיב במדיניות אנטי-מחזורית.
הרחבה תקציבית נכונה חייבת למצוא את ביטוייה בהשקעות אמיתיות מוטות צמיחה,כמו : תשתיות, כבישים, נמלים, חשמל ואנרגיה ירוקה, בהגדלת היקף העלייה לישראל ובראש ובראשונה ואת זה אני אומר כאבא לארבעה ילדים בהשקעה מסיבית בחינוך .
אנחנו חיים בעולם המשתנה בקצב שלא היה כמותו. פיתוח הטכנולוגיות התקשורתיות הביא למהפכה אדירה, שבתמציתה זה "דעיכתו של המרחק". אנחנו היום מנהלים את הסניף הראשי בתל אביב, את הסניף בקריית שמונה, או בניו-יורק באותה קרבה מעשית.
מודל הבנקאות הקלאסי, של המתווך הפיננסי, הולך ונשחק. במקום זה, אנחנו מוצאים את עצמנו יותר ויותר בתחומים החדשים של ניהול סיכונים, יצירת שותפויות עם הלקוחות באופן יותר עמוק ובמעמד של יועץ פיננסי. ועוד היד נטויה.
המשבר הכלכלי הנוכחי הוא הרבה יותר ממשבר כלכלי. בראש ובראשונה, זה משבר של דרך, של אידיאולוגיה ודרך חיים. כדרכם של אירועים היסטוריים, השפעותיו ייוודעו לנו רק במבט לאחור של שנים. בכל זאת, כבר עתה ברור לכולם, או לפחות לי, שנדרשת רגולציה אחרת.
אומרים - הרבה יותר רגולציה, וזה כנראה נכון. אבל קודם לכך, נדרשת רגולציה בשיטה ובדרך אחרת.
אני מניח, שנראה בעולם, ובארץ, לידתם של כללים חדשים, של אורגנים חדשים, והרבה יותר שיתוף-פעולה גלובאלי על-מנת להתמודד היטב עם התופעות שכבר אינן לוקאליות. וכדרכה של תנועת מטוטלת - אם בעבר היה פחות מדי, בטווח הקצר נראה יותר מדי, ואח"כ כנראה תימצא נקודת האיזון שתראה נכונה.
ולבסוף, לא אוכל לסיים בלא להתייחס במספר הערות אישיות למה שעובר עלינו בבנק ועלי באופן אישי בשבועות האחרונים.
לפני מספר שנים, בעת שחווה משבר עסקי, סיפר לי אחד מאנשי העסקים הבכירים במדינה על המסע שעורך כנגדו אחד מכלי התקשורת. המסע כלל דיסאינפורמציה, הסתה והפצת שמועות. היום אני וחברי בבנק מבינים בדיוק על מה הוא דיבר בזמנו.
ברור לי כי המסע המתנהל איננו מתמקד רק בי. מדובר בשיטה! מדובר באורח החיים שאנחנו רוצים לנהל פה במדינתנו, הכבוד לאדם באשר הוא אדם, התרבות – האתיקה – והדרך בה נחייה את חיינו!
שרי אריסון ואביה טד אריסון ז"ל עזבו לפני קרוב לעשרים שנה את ארה"ב וחזרו הביתה, לישראל. במהלך השנים הללו הם השקיעו בארץ מיליארדי שקלים בתעשיה, בנקאות, הי- טק, מים, אנרגיה ועוד.
המדינה כולה מלאה, לאורכה ולרוחבה, בפעילויות ובניינים שהיא ומשפחתה תרמו – והקימו.
שרי מגלה אומץ ואצילות נפש, שכל כך נדירים במחוזותינו. האמת, הצדק וטובת הבנק עמדו ועומדים תמיד לנגד עיניה.
לגבי הדירקטוריון – דירקטוריון בנק הפועלים כולל אנשים מצוינים בהם: פרופסורים בעלי שם, מומחים בתחום המימון, בנקאים מנוסים ששירתו בתפקידים בכירים בבנקאות הישראלית, עורכי דין ורואי חשבון מהשורה הראשונה. זה הדירקטוריון שקיבל החלטת CUT LOSS קשה מאין כמותה, ובעיתוי הנכון, ומנע מהבנק נזקים אדירים.
איזו עזות מצח היא לכנות דירקטוריון כזה, מטובי הדירקטוריונים במדינה, "כדירקטוריון של מריונטות!"
באשר אלי – עשיתי שנים ארוכות בתעשיה ומזה 12 שנים אני חלק ממשפחת בנק הפועלים בו מילאתי שורת תפקידים בכירים, ארוכה ומגוונת, עד שהתבקשתי ע"י שרי אריסון לכהן כיו"ר הדירקטוריון. אני יכול לומר לכם כי אני עושה את תפקידי יום ולילה, במקצועיות, במסירות ובגאווה על היותי חלק ממשפחת בנק הפועלים.
אני מבקש לסיים בהבעת תקווה ששיקול הדעת והאחריות יגברו על מחרחרי הריב והמדון, וכי כולנו נוכל להתרכז מחדש במשימה המרכזית שלנו – הצלחת הבנקאות הישראלית והצלחת המשק כולו.
תודה לכם על ההקשבה והמשך ועידה מוצלחת.
