על הצדק החלוקתי בפרשת חפציבה

עיקרון הצדק החלוקתי אינו דוגל בכך שלכולם יהיה אותו דבר, כי אם בכך שלכל אחד יהיה המינימום הדרוש לצורך קיום חיים הוגנים לו ולמשפחתו. למעשה, ישנה הצדקה לגישה זו הן במישור החברתי והן במישור הכלכלי. הקונספציה של צדק חלוקתי, במובן הרחב, אינה זרה לעולם המשפט ואנו השופטים "חיים" אותה מדי יום ומדי תיק. כך בהקשר של דיני הביטוח ופיצויי נפגעי גוף, דיני הביטוח הלאומי ותאוריית פיזור הנזק. בפרשת חפציבה עמדו בפני בית המשפט שתי אופציות: אחת, לראות כל פרויקט כעומד בפני עצמו ולדאוג לטיפול "מקומי" בצרכים של הדיירים באותו פרויקט; שניה, להסתכל על כל הפרשה מ"מבט על" ולמצוא פתרון אחד לכל הפרשה ולכל הדיירים שנפגעו. בית המשפט המחוזי בירושלים לא הכריע סופית בין שתי האופציות. גם בית המשפט העליון מצא שבשלב זה עדיף לאפשר לצדדים להידבר ביניהם, ועל כן אימץ את אותה דרך, תוך שהוא מציין את ההתלבטות הקיימת באשר לגישה הנכונה והמתאימה בנסיבותיו של המקרה הספציפי. לפי עמדת כב' השופט עיילבוני, גישת הצדק החלוקתי היא גישה שיש לבחון אותה בכובד ראש. מובן שעדיף כי הנושא יוסדר בחקיקה שתכריע איזו גישה לאמץ מבחינה ערכית, תוך קביעת כללי יסוד ליישום הקונספציה שהמחוקק יבחר, ברם בהינתן אותו "ואקום חקיקתי" הקיים כיום והיעדר הסדר בחוק, שומה על בית המשפט בעצמו למצוא את ההכרעה הנכונה בין שתי הגישות, אף אם הדבר הינו בגדר "חקיקה שיפוטית". הואיל והעניין תלוי ועומד בבית המשפט, אומר רק כי הגישה של צדק חלוקתי אינה בלתי ראויה. לגישה זו השלכות חברתיות וכלכליות רחבות המשפיעות על כלל הציבור ועל המשק כולו לטובה, בייחוד מקום בו מדובר בפרשה כה גדולה, שאם לא נאמץ בה את גישת הצדק החלוקתי, עלולים אנו למצוא מאות משפחות פגועות שתהפוכנה לנתמכות, דבר שיגרום נזק למשק כולו. על כן, לנוכח הנזק העצום שעלול להיגרם למאות משפחות שיהפכו בין לילה למשפחות נתמכות ונזקקות, עדיפה בעיני הגישה השנייה במתכונת זו או אחרת שתתאים לנסיבות העניין, בייחוד משום שהנטל שנופל על כלל הרוכשים הינו קטן יחסית וניתן "לספיגה". לדעתי, אין מדובר ב"גחמה רובין-הודית" אלא בתפיסת עולם הראויה למחשבה מעמיקה, ומכל מקום פיתרון כולל הממתן את הפגיעה בחלשים ולא מותיר אחריו משפחות נתמכות, עדיף על פני פיתרון קל ושגרתי. למעשה, צדק חלוקתי מבוקר ומותאם למקרה זה, יגרום לפגיעה מתונה בכל המשפחות, אך כל המשפחות תוכלנה להשתקם במהרה. מן העבר השני, ככל שלא נאמץ פיתרון זה, עלולים אנו למצוא מאות משפחות שסופגות את הפגיעה הקשה, כך שבסופו של דבר יוטל עול שיקומן על המדינה, המשק והחברה. שיקום חברה פרטית בבעלות שני בעלי מניות שהגיעה למבוי סתום תיאור השאלה העומדת לדיון באילו מקרים ייעתר בית המשפט לבקשה למתן צו פירוק של חברה המורכבת משני בעלי מניות, המחזיקים בחלקים שווים בחברה ואשר מגיעים למבוי סתום ובאילו מקרים יעדיף בית המשפט פיתרון שיקומי על פני מתן צו פירוק לפי סעיף 257(5) לפקודת החברות? עמדת הפסיקה בראש ובראשונה יצוין כי לבית המשפט סמכות להורות על פירוק החברה שנקלעה למבוי סתום מטעמי צדק ויושר לפי סעיף 257(5) לפקודת החברות, ברם הוא אינו חייב לעשות כן. למעשה, בית המשפט לא ישתמש בעילת הפירוק לפי סעיף 257(5) לפקודת החברות בשל סכסוכים בין בעלי המניות אלא במקרים קיצוניים בלבד, בהם הוכח כי "כלו כל הקיצין", סעדים פוגעניים פחות נכשלו ואין עוד תרופה אחרת מלבד סעד הפירוק (פרשת גלריית גורדון). נקודת המוצא היא כי משהתאגדו פרטים כחברה, חל עליהם המשטר של דיני החברות, ומי שמתאגד כחברה נוטל על עצמו את מלוא התוצאות המתבקשות מכך (ע"א 419/89 אולשטיין נ' זקסוניה, פרשת גלריית גורדון). כאשר עודד המחוקק אנשים הרוצים להקים עסק משותף להתאגד בחברה דווקא, התכוון כי יחולו עליהם דיני החברות ולא דיני השותפויות, המאפשרות לכל שותף להשתמש ב"נשק יום הדין" ולבקש פירוק השיתוף בכל עת (פרשת אם. אם. ווי. בניה). משמע, גם כששניים מתאגדים כחברה שהיא מעין שותפות, הם אינם יכולים לבחור להחיל עליהם את דיני השותפות ויחולו עליהם דיני החברות. למעשה, ניתן לאמץ שלושה פתרונות שיקומיים לחברה שנקלעה למבוי סתום: 1. מינוי מנהל חיצוני לצורך ניהול החברה עד לפיתרון המחלוקת בין הצדדים. בית המשפט מוסמך לעשות כן גם ללא הסכמת שני הצדדים, אך יש לקחת בחשבון שמינוי מנהל חיצוני שהתקבל שלא בהסכמת שני הצדדים או אחד מהם (מינוי כפוי), הוא מתכון לבעיות, שכן צפויים להתעורר חיכוכים רבים בין בעלי המניות לבין המנהל החיצוני, שאינו רצוי מבחינתם. לפיכך, עדיף לנסות להגיע להסכמה למינוי מנהל חיצוני, ולכל הפחות לנסות לקבל הסכמה של אחד הצדדים. 2. ניהול התמחרות. במסגרת ההתמחרות נמכרת החברה למציע שהצעתו היא הגבוהה ביותר. ההתמחרות נערכת בין שני בעלי המניות השותפים, בינם לבין עצמם. 3. מכירת "עסק חי". מכירת העסק כולו למציעים מבחוץ ("רכישה החוצה"). הפרמטרים להעדפת הפיתרון השיקומי על פני פירוק החברה בית המשפט יאמץ את הפיתרון השיקומי מקום שמתקיימות הנסיבות שלהלן; ולאו דווקא במצטבר: 1. החברה הינה סולבנטית ופעילה או שיש התעניינות וסיכוי להפעלתה - ההלכה המקובלת של בית המשפט הינה להימנע ככל הניתן מפירוק חברה סולבנטית בשל סכסוכים בין בעלי מניותיה (ראה פרשת גלריית גורדון). 2. ישנו גורם המתנגד לפירוק ומעוניין לרכוש את חלקו של הצד שכנגד או את החברה בכללותה. 3. החברה פעילה ומעסיקה עובדים. 4. לחברה נושים חיצוניים אשר עלולים להיפגע כתוצאה מהפירוק. 5. מדובר בחברה שהיא "ישות כלכלית עצמאית" העומדת על רגליה שלה ולא מעין "סידור עבודה" בין שני שותפים (ראה פרשת גלריית גורדון). 6. במסגרת שיקוליו, יתחשב בית המשפט בקיומו של סעד חלופי, מניעי המבקש והתנהגותו, רצון בעלי המניות האחרים, היות העסק שהחברה מנהלת פעיל ורווחי, נזק שייגרם למי מהצדדים ולצדדים שלישיים, מערכת היחסים בין הצדדים (רע"א 5569/00 סוי נ' נאחוסי). עמדת השופט עיילבוני בין פירוק ושיקום, האחרון עדיף, אף אם בכפיית התמחרות, שכן ההתמחרות מביאה מצד אחד לסיום המחלוקות בין שני בעלי המניות ומאידך-גיסא, להמשכיות מוצלחת של העסק. על כן, בית המשפט לא רק מוסמך אלא אף צריך לחייב את הצדדים לקיים הליך התמחרות, על-מנת לשמר את החברה כעסק חי, והדברים מקבלים משנה תוקף בעיתות משבר, כמו העת הזו, על-מנת למנף את הכלכלה ולשמר מקומות עבודה, דבר שחוסך הוצאות ועלויות למדינה (קצבאות ותמיכה בנזקקים) ומסייע גם ליציאה מהירה מהמשבר.