|
לימודי משפטים כמנוף לשינוי
|
|
|
|
לימודי משפטים עבורי היוו לקיחת קלפי החיים שלי ומינופם ממשהו שהיה יכול להיות שלילי, למשהו חיובי. זו הייתה הבחירה שלי, לא להרים ידיים אלא לקדם את זכויות האנשים בעלי המוגבלויות. | |
|
|
|
מה הביא אותך ללמוד משפטים? "המקרה הפרטי שלי. המקרה שלי הוא מקרה של הולדה בעוולה". כאן המקום לציין כי המשפט מכנה ביצוע רשלני של לידה מצד רופאים כ"הולדה בעוולה", וכאשר ילד נולד עם מום פיזי או שכלי עקב התרשלות באיתור המום בשלב שבו ניתן היה לבצע הפלה, או לחלופין עקב התרשלות בביצוע הלידה, הילד זכאי להגיש עד הגיעו לגיל 25 תביעה בגין "הולדה בעוולה". רינת אינה רואה בעצמה "עוולה" או "נזק", כפי שהדין הנזיקי מכנה אותה, אך אני מקדימה את המאוחר, ולביקורתה של רינת על התיאוריה ועל הפרקטיקה של דיני הנזיקין אשר "מתעלמים מן האדם", נגיע מאוחר יותר. היא רואה בעצמה מתנה, ולא נזק. את רואה בלימודי משפטים תיקון למה שחווית באופן אישי? "לימודי משפטים עבורי היוו לקיחת קלפי החיים שלי ומינופם ממשהו שהיה יכול להיות שלילי, למשהו חיובי. זו הייתה הבחירה שלי, לא להרים ידיים אלא לקדם את זכויות האנשים בעלי המוגבלויות. היה לי די ברור, על אף שאני הסטג'ארית הראשונה בנציבות, היה לי ברור שאני אהיה שם. אני נושמת את זה, הגעתי לתחום גם בגלל המקרה שלי וגם בגלל חברים שסיפרו לי על עוולות כאלו או אחרות". אני חייבת להודות: לקיום הראיון עם רינת נמשכתי כמו אל מגנט. כמי שבאופן אישי בחרה בלימודי המשפטים בכדי להגשים את תפיסת עולמה בדבר זכויות הפרט, ייחלתי לשוחח עם אנשים אשר בחרו בלימודי המשפטים מאותם מניעים. מרבית הסטודנטים למשפטים אותם פגשתי עסוקים אך ורק ב"מכה שאפשר להביא" ב"מכירת דירות/ייצוג תאגידים וחברות/התמחות אצל הרצוג-פוקס-נאמן ושות'" וכדומה. התקשתי לאתר, לפחות במכללה בה למדתי, אנשים שפנו לתחום המשפטי מתוך אידיאולוגיה טהורה, תוך שהם משתמשים במשפט ככלי לשינוי חברתי. במרחב האקוסטי של המיני-קמפוסון של מכללת שערי משפט נשמעו בעיקר התרברבויות של סטודנטים בשנה ב' או ג' על כך שהם מצאו "טרום התמחות" או "סטאג'" במשרדים ענקיים במגדלים גדולים אשר מתמחים ב"מיסוי מקרקעין", או "מייצגים סלבס". זה לא עניין אותי. ברינת היה את אותו הניצוץ ואת אותו הלהט של אנשים אשר ממנפים אירוע קשה לכדי שאיפה להפוך את העולם לטוב יותר, לעצמה או לאחרים. אני יושבת אל מול רינת בקפיטריה של אולם מספר 10 של מרכז הירידים, שם התקיים הראיון (מאוחר יותר נתנייד לבית הקפה הסמוך). אני שואלת, היא משיבה, אני מקלידה את תשובותיה לתוך המחשב הנייד שלי. אני אומרת לה "רגע", "חכי", "יותר לאט" והיא משתתקת ומאפשרת לי לסיים להקליד את המשפט האחרון שאמרה. זה מוביל אותי לתובנה. מוגבלות היא הסיטואציה האנושית. בעצם היותנו בני אנוש, אנו מוגבלים. אנו איננו יכולים לרוץ במהירות של מטוס או מכונית, אנו איננו יכולים לשרוד למעלה משתי יממות בלא מים ולמעלה משבוע או שבועיים בלא מזון (הגם שלא נמות, לא נוכל לתפקד כך). עצם האנושיות היא מוגבלות. מדוע אם כן ישנה הבנייה חברתית אשר משרטטת קו דמיוני בין "בריאים" ו"נורמטיבים" לבין "מוגבלים"? היכן עובר קו הגבול בין אדם שהוא מוגבל בעצם היותו אדם (לדוגמא: אם יקפוץ מחלון לא יוכל לעוף, אלא יתרסק על המדרכה), לבין אדם שקרוי בחברה שלנו "מוגבל"? רינת מספרת לי שכחלק מן המגבלה שלה היא מתקשה להתמצא במרחב ("גם הג'י.פי. אס לא תמיד עוזר לי"), ואני שואלת את עצמי, כמה אנשים הם 'סומא בחשיכה' ככל שהדבר קשור בהתמצאות במרחב. אני מכירה לא מעט אנשים שנסיעה מראש העין לתל אביב תגרום להם להגיע לאשדוד או לכפר סבא עקב התבלבלות במחלפים ובנתיבים.
|
מחקרים סוציולוגים מלמדים כי אדם אשר נולד "שונה", הוא אינו מזהה את עצמו כשונה בשלבי חייו הראשונים, ורק בשלב מאוחר יותר מגיע גילוי השוני, לרוב, עקב התייחסות החברה. אני שואלת את רינת מתי גילתה שהיא 'שונה', והיא משיבה לי: "זה קרה בכיתה ב', כשרציתי להיות חלק מהמשחק החברתי, כולם רצים ומשתוללים, וגם רינת רוצה להיות חלק מזה, הדרך אל המשחק הייתה חסומה כי אין נגישות, ואז הבנתי שאני לא כמו כולם". כיצד פירשת את זה כילדה בכיתה ב'? "חילקתי את הגוף ואת הראש, כעסתי על הגוף שלא מתפקד, והייתי ברוגז עם הגוף, אמרתי להורים שלי שאני ברוגז עם הגוף".
|
Naming, blaming, claiming
|
|
|
לקרוא לעוול בשם
|
|
|
|
היה לי החשש מהפחד לחפור בכאב, לדעת יותר מידי ולהפגע, ואז הגעתי למסקנה שאין לי מה להפסיד, הבנתי שכך אוכל לסגור מעגל, זה סוג של אונס מבחינה נפשית, להגיע למקומות הכי כואבים ולאסוף אותם מחדש, אבל הרגשתי שאני רוצה את זה לסגירת מעגל, כי כמה שנים טובות הרגשתי שמישהו פיקשש ושצריך לשלם על זה לא ממקום של נקמה, אלא ממקום שזה לא יקרה לבא אחרי. | |
|
|
|
תיאורית ה – NBC גורסת כי טרם אדם יגיש תביעה כנגד אדם או גורם כלשהו, הוא יעבור שלושה שלבים של מודעות: ה Naming, קרי לקרוא לפגיעה בשם (לדוגמא: נשים רבות חשות אי נעימות מנגיעות במקום העבודה, אך רק חקיקת חוק למניעת הטרדה מינית הוביל אותן לתת לדבר הלא נעים הזה שם: הטרדה מינית), ה- Blaming (קרי להצביע על אשם), וה- Claiming – קרי נקיטת הצד המשפטי המתבקש (תביעה/עתירה וכדומה). ככלל, ככל שקבוצות באוכלוסיה מדוכאות ומוחלשות יותר, כך תחלופנה שנים רבות עד שפרטים מהן אשר נפגעו על-ידי עוולות/עברות יגישו תביעות משפטיות לאחר שיעברו את כל השלבים האלו, וככל שאנשים משתייכים לקבוצות מחוזקות יותר, כך הם יגישו תביעות במהרה וזאת לאחר שיעברו את שלבי ה Naming, Blaiming, ו- Claiming מהר יותר. קבוצות מוחלשות לא תתוודענה בזמן ל-Naming של העוול שנעשה להן, בשל היעדרם של משאבים כלכליים ונגישות לידע משפטי, וכן בשל דיכוי מגזרי אשר מונע מבני הקבוצה המדוכאת להתלונן. כך לדוגמה ישנן נשים מוכות אשר חיות בתרבות שבה "נשים טובות לא מתלוננות". אני שואלת את רינת מתי היא גילתה שמצבה הפיזי מקורו בעוול שמישהו אחר גרם. "שמעתי בתור ילדה דברים על מה שהתרחש בלידה עצמה, ובערך בגיל ה- 13, 14 הבנתי שיש משהו שמריח לא טוב, ואז התחלתי לחקור, והבנתי שהיו חסרים מסמכים בתיק הרפואי, זה היה בגיל 18, והבנתי שאני רוצה לסגור מעגל עם עצמי, להצביע על אשם. התביעה נסתיימה לפני פחות משנה בבית המשפט המחוזי בתל אביב". באיזה גיל התגבשה אצלך ההחלטה להגיש תביעה? הגיבוש היה סביב גיל 16 וחצי, 17, אבל סופית החלטתי להגיש תביעה בגיל 18, היינו אצל עורך דין, אך הוא לא עשה שום דבר עם התיק והעברתי את התיק לעורך דין אחר. מה היה השלב שבו תרגמת את מה שעשו לך לשפה משפטית? "הפעם הראשונה הייתה כאשר התחלתי את התהליך המשפטי של המקרה שלי, אז היה המפגש הראשוני, עד אז כיניתי זאת רשלנות, כיום אני יודעת שיש לכך שם ספציפי, של הולדה בעוולה. אני אדם שתמיד מודע לעצמו, גם בטיפולים כמו פיזיותרפיה הייתה לי את היכולת לנתק את עצמי ולהסתכל על זה מבחוץ, להעביר לפיזותרפיסטים מה התחושה של זה". מה היה התהליך שעברת עם עצמך טרם הבאת את העניין בפני עורך הדין לראשונה? "היה לי החשש מהפחד לחפור בכאב, לדעת יותר מידי ולהפגע, ואז הגעתי למסקנה שאין לי מה להפסיד, הבנתי שכך אוכל לסגור מעגל, גם ההורים שלי היו כל הזמן בחיבוטים ובלבטים אם בכלל, להבדיל אלף אלפי הבדלות זה סוג של אונס מבחינה נפשית, להגיע למקומות הכי כואבים ולאסוף אותם מחדש, אבל הרגשתי שאני רוצה את זה לסגירת מעגל, כי כמה שנים טובות הרגשתי שמישהו פיקשש ושצריך לשלם על זה לא ממקום של נקמה, אלא ממקום שזה לא יקרה לבא אחרי". "התביעה נסגרה בפסק דין על דרך הפשרה מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט, משום שהיה קשה מאד להוכיח קשר סיבתי. הגשתי את התביעה שלושה חודשים טרם מלאו לי 25, שאז התביעה הייתה מתיישנת". מדוע היה כל כך קשה להוכיח קשר סיבתי? הם טענו כי הם פעלו במיומנות סבירה. נכון לשנת 1980 הנוהג המקצועי היה לא לבצע ניתוח קיסרי, היה בעייתי להוכיח שבגלל שהם לא בצעו את זה, נולדתי ככה. גם היו חסרים מסמכים בתיק, היו להם גרסאות שונות בתוך התיק עצמו, זו הייתה בעייה להוכיח קש"ס". איזה סכום תבעת? תבעתי ארבעה מיליון שקלים, אך הפשרה עמדה על סך 888 אלף שקלים, לרבות הוצאות. המדינה רצתה לתת את המינימום, אך אני התעקשתי להופיע אל מול השופטת ולדבר איתה, למרות שזה היה הליך 79א. ביקשתי לעמוד מולה, לטעון את טענותי, היה לי חשוב להיתפס כאדם ולא כעוד תיק סטטיסטי. ביקשת לטעון אל מול השופטת טיעונים בעלי אופי משפטי או אישי? "גם וגם, למרות שעורך הדין שלי נלחץ מזה בהתחלה, הוא היה אמור לטפל בתיק, והוא ידע שיש לי דיעות מאד מוצקות והעדיף לעשות את זה בדרך שלו, אך היה לי חשוב שהקול שלי ישמע". מה הדבר שאמרת לשופטת, שהיה חשוב לך להגיד לה? "שיש צורך לראות את האדם שמאחורי המספרים, לא כמישהו מסכנה ונכה, אלא כאדם שיש לו חיים, וברור, רציתי להבהיר לה שיש פה אדם, יותר מכל דבר אחר, מה שאני חשה בתחום של אנשים עם מוגבלות, רואים פה קודם כל את המוגבלות או את המסכנות, את הרשלנות הרפואית ולא את האדם, היה לי חשוב להבהיר לה שיש לי שאיפות ושיש לי חלומות, והיא הבינה את זה, היא אמרה שהיא איתי, והיא הייתה נותנת לי מיליארדים, אבל החוק מוגבל, היה חשוב לי שזה ישמע, גם אל מול הצד השני, המודעות הזאת שזה קודם כל אדם, לפני כל דבר אחר, שוב לא ממקום של מסכנות. כמובן שביקשתי שפסק הדין ינומק, כי היה חשוב לי שיעבור מסר, שדבר כזה לא יקרה לאחרים".
|
|
עמותת נכים עכשיו [צילום: אורי נוי-מאיר-יח"צ]
|
|
|
|
המגבלה היא סוג של מתנה, שקיבלתי, אני רואה דברים אחרת, החיים שלי הרבה יותר משמעותיים מאשר אלמלא הייתה לי המגבלה, שאלו אותי חברות, אגב, אם פיית-קסמים הייתה יכולה לקחת את זה ממני, האם הייתי רוצה? השבתי שלא, שזה שלי, שזה חלק מהחיים שלי, זה חלק של מי שאני, אני רואה את החיוביות של מה שקרה לי ולא את השליליות. | |
|
|
|
כששוחחתי עם רינת בבית הקפה, התקשתי להבין מה הנזק הגדול. היא נראתה כל כך קורנת, יפה ומאושרת וחיובית, עד שהתקשתי להבין, למעט העובדה שהליכתה איטית מאד, ולוקח לה להגיע ממקום X למקום Y זמן כפול או משולש ממה שזה אורך לאדם 'רגיל', כיצד נפגעו חייה, שנראים נורמליים להחריד. רינת סיימה את לימודי המשפטים שלה בהצטיינות, היא סטאג'רית במשרד המשפטים. כשקמתי לרגע מהכיסא כדי לסדר את החיבור של המחשב הנייד שלי לחשמל, היא ניצלה את הזמן להחזיר טלפונים להודעות רבות שחיכו לה. "מה הנזק בעצם", שאלתי, תוך שהזהרתי אותה מראש שהשאלה עלולה להיות שאלה של בורות ושל חוסר טאקט, ואכן גילתי כמה הייתי בורה. "אני חיובית כי כל חיי בחרתי להיות חיובית", היא מסבירה את התדמית הקורנת, "יש לי חיים מדהימים, מלאים, אני באמת מאושרת, אבל יש את הקטעים של פגיעה בזוגיות, זו פגיעה, ששוללים אותי עוד לפני שמכירים אותי. באתרי הכרויות ישנה אופציה לציין שיש לך נכות, האינטגרציה מבחינתי היא טוטלית, אני מראש פונה לאתרי הכרויות 'רגילים' ולא לאתרי הכרויות של נכים (כגון ' לאו דווקא'), אני לא מגדירה את עצמי כנכה, אני רינת ויש לי מוגבלות, מה שקורה באתרים כגון ' לאו דווקא' הוא שהספוט-לייט הוא על הנכות, אני לא יכולה עם זה, עם התפיסה הזו שאתה נכה ואחר כך כל דבר, אני ההפך, גם חינכו אותי ללהפך, הורי לא ויתרו לי, העזרה ניתנה, זה תמיד 'רינת כמו כולם', וזה בדם שלי, אבל אנו חוזרים לאתרי הכרויות, אני מנסה, אני משווקת את עצמי, אבל אנשים חותכים. גם בתעסוקה, זה מאד קשה. ההזדמנות הראשונה שהייתה לי לעבוד הייתה בנציבות, לא עבדתי לפני כן לא משום שלא רציתי אלא משום שאף אחד לא קיבל אותי לעבוד למעט עבודה בשיעורים פרטיים באנגלית ובטלמרקטינג. אני אדם עם יושרה, ואחד הדברים הראשונים שציינתי בראיונות עבודה טלפוניים או בכלל כאשר פניתי למודעות עבודה, הוא עצם היותי אדם עם מוגבלות, אני מתניידת באמצעות קביים, שאלתי את המעסיקים הפוטנציאלים אם זה יכול להיות בעייתי, והם אמרו לי, נשוב אליך, ולא שבו. אני לא מתביישת במה שאני, אני גאה שהגשמתי את עצמי, יש תמיד את הדילמה, האם לציין שאני נכה או לא, זו דילמה שקיימת גם באתרי הכרויות וגם בחיפושי עבודה. יש לי יושרה, אני לא שמה את זה בספוט-לייט, אבל זה חלק ממני, זה חלק מיני דברים אחרים שהוא שלי, הבעייה היא שאנשים בחברה לוקחים את זה, הם שמים על זה את הספוט לייט, שמים את זה בפרונט, במקום לשים את רינת כאדם בפורנט. כמובן שיש את הקשיים היום יומיים ברחצה, אני עושה הכל לבד, אבל זה קשה, אם זה לחתוך לעצמי סלט, או לחלק לעצמי אוכל, אני לא מאמינה בהנחות, אלא אם כן זה על בגדים, אבל יש את הקושי, הוא קיים, אני מצאתי את הדרכים להתמודד איתו, הקושי האמיתי והחריף יותר זה בפן קבלת החברה ובזוגיות ובתעסוקה". למעשה, יותר מאשר המגבלה מפריעה לך, היחס של החברה מפריע לך? "בדיוק. אני קיבלתי את עצמי, היום אני אדם שלם, קיבלתי את מי שאני, המגבלה היא סוג של מתנה, שקיבלתי, אני רואה דברים אחרת, החיים שלי הרבה יותר משמעותיים מאשר אלמלא הייתה לי המגבלה, שאלו אותי חברות, אגב, אם פיית-קסמים הייתה יכולה לקחת את זה ממני, האם הייתי רוצה? השבתי שלא, שזה שלי, שזה חלק מהחיים שלי, זה חלק של מי שאני, אני רואה את החיוביות של מה שקרה לי ולא את השליליות". את רואה את המגבלה כמתנה משום שהיא מאפשרת לך להבין את החיים מן הצד האחר, ולסייע טוב יותר למי ששם? "כן, זה למנף את זה למשהו חיובי, את מה שקרה לי".
|
|
התמחות במשרד המשפטים [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
לפעמים, אם אני רואה שזה עשוי לעזור, אני גם מספרת על המגבלה שלי, חשוב לי לספק לפונים את ההרגשה שאני איתם, בכל מובן אפשרי, אני לא מעליכם, אני הייתי שם, ואני עדיין שם, ואני אכלתי ואוכלת את אותו אוכל ומריחה וחיה את אותה החוויה. | |
|
|
|
"כי הקניין, כמו המשפט, הוא בעל דו פרצופין: להללו הוא מפנה רק את הצד האחר ולאחרים רק את הצד השני, ומכאן השוני הגמור של התמונה הנראית מעבר מזה ומעבר הזה". (רודולף יירינג, המאבק למשפט) איך את ממנפת את זה כמתמחה? "ישנן פניות-ציבור שמדברות על דברים שאני בעצמי חוויתי אותם, נכון שכולם בנציבות אנשי מקצוע מעולים ומקצועיים, אבל הרגישות שלי היא הערך שאני מביאה למקצוע, ועל כן גם הלכתי לנציבות, ואנשים חשים את זה, את האמפטיות ואת הפתיחות ואת הראייה בגובה העיניים, גם אם אני המשפטנית, אתם שווים אלי, אנו באים מאותו מקום ואני רק זו שמנסה לעזור". כשאנשים מקבלים יעוץ משפטי הם מתקשרים טלפונית? כן, יש פניות שמגיעות לנציבות ומעבירים את השיחה אלי. מהי האמפטיה שאנשים חשים ממך דרך הטלפון, כאשר הם אינם יכולים לראות אותך פנים אל פנים ולהבחין שגם את בעלת-מוגבלות? "לפעמים, אם אני רואה שזה עשוי לעזור, אני גם מספרת על המגבלה שלי, חשוב לי לספק לפונים את ההרגשה שאני איתם, בכל מובן אפשרי, אני לא מעליכם, אני הייתי שם, ואני עדיין שם, ואני אכלתי ואוכלת את אותו אוכל ומריחה וחיה את אותה החוויה". את יכולה לספק דוגמה של חוויה שמישהו שסיפר לך והכרת אותה מעצמך? "אני לא יכולה להכנס לפרטי הפרטים, בשל הסודיות המשפטית, אך היה מקרה של אפליה בתעסוקה, הפלו מישהי משום שהיא מוגבלת, ואני פשוט הייתי שם כל הזמן בעברי האישי". את יכולה לספר על החוויה שלך של אפליה? "ברגע שסיפרתי למעבידים טלפונית שאני מתמודדת עם תסמונת סי.פי, שללו אותי, אף פעם לא ניסו לבדוק את זה בת'כלס, לא חוזרים, אומרים 'נחזור אליך' כתשובה של נפנוף". יש לך רגש של נקמה? הייתי רוצה לנקוב בשמות החברות שהפלו אותך? "אין לי רגש של נקמה, כי אני לא חושבת שזה נובע מרוע כמו מבורות, ועל כן יש לי את היכולת לסלוח, כי גם אני, כשאני לא מכירה משהו, אני שואלת, אני בודקת אותו, יש לי את השניונת הרגשה של רתיעה, כי גם אני לא מכירה את כל הסיטואציות ואת כל המצבים, ועל כן אין לי רגש של כעס, אבל כן הייתי מצפה, ומקווה, שכן תהיה את המודעות של לשאול ולהתעניין ולא לפחד לבדוק את השונה ממך, לנסות להכיר אותו". האם זה יתכן שמעסיקים לא חזרו אליך כי חשו לא נעים לעמוד על אופייה של המגבלה ולברר אם היא תפריע בעבודה? יתכן מאד.
|
|
לעודד מודעות בקרב מעסיקים
|
|
|
|
בקורסים אני אקנה שם מידע משפטי לאנשים עם מוגבלויות, וגם מתן כישורי חיים, כיתבת קורות חיים, והפן השני, אני לא יודעת אם זה יהיה דרך בית איזי שפירא, זה יהא למעשה השינוי התודעתי למעסיקים פוטנציאלים, אני מאמינה שנושא התעסוקה הוא דו סטרי. | |
|
|
|
זה סוג של טאבו, לא מדברים על זה? "בדיוק". "גם בסיטואציות של הכרות אני מזמינה את האדם השני לשאול כל שאלה שעולה על הדעת, כי כל שאלה לגיטימית ומוערכת, מבחינתי זו הזדמנות לשינוי תדעתי, הסברתי ותודעתי, אני גם פעילה בתחום. יש קבוצה בעיריית קריית אונו של הסברה על נושא היחס כלפי אנשים עם מוגבלויות, דרך המתנ"ס, ואנו פשוט מעבירים הרצאות לכל מיני קבוצות, בני נוער, מעסיקים, כל מה שיכול להוות מכשול כזה או אחר, ופשוט מסירים אותו על-ידי הסרת הבורות. והמכשול מבחינתי זו הבורות. זה מסע אבל אנו בתהליך". כיצד הקבוצה נוצרה? "זו קבוצה שהמנחה שלה הוא עובד סוציאלי מבר-אילן, וזה הסטאג' שלו, וגם אני הייתי שותפה ליוזמה. דיברתי עם עיריית קריית אונו, ראש העיר מכיר אותי אישית כי הבת שלו למדה איתי, הוא מנסה להזיז ולדחוף את ההרים הצידה, דרכו כל המודעות הזו החלה, יש יותר תודעה בשנים האחרונות, פרויקטים מבורכים כגון קהילה נגישה. אגב, בנושא התעסוקה, הייתי במגעים מול בית איזי שפירא, ברעננה, זה בית שמתעסק עם אנשים עם מוגבלויות, ומקדם אותם גם בפן השיקומי פרופר, וגם בכלל, מבחינה תודעתית ומבחינת הזכויות, אני נמצאת איתם במגעים לקורס של העצמה, סוג של coaching, אני בעצמי במסע של coaching". כמתאמנת או כמאמנת? "כמתאמנת, ובעתיד אני רואה את עצמי כמאמנת לאנשים עם מוגבלויות. ואם נחזור שניה אחורנית לקורסים, אני אקנה שם מידע משפטי לאנשים עם מוגבלויות, וגם מתן כישורי חיים, כיתבת קורות חיים, והפן השני, אני לא יודעת אם זה יהיה דרך בית איזי שפירא, זה יהא למעשה השינוי התודעתי למעסיקים פוטנציאלים, אני מאמינה שנושא התעסוקה הוא דו סטרי". באיזה שלב בחיים שלך תרצי להפוך ממאומנת למאמנת? "כשאני ארגיש שאני שלמה וכשניקיתי את כל השולחן שלי עם עצמי". אפשר לשאול על אילו דברים את עובדת באימון? "בעיקר על זוגיות ועל הערכה עצמית, זה משהו שהבנתי ש – more of the same זה לא עבד, היה לי בזוגיות דפוס התנהגותי חוזר על עצמו והבנתי שאני צריכה לחשוב בצורה מחשבתית עוד יותר גמישה". את יכולה לפרט? "לדוגמא, לא לחשוב תמיד, שאיכשהו אולי כי אני ראיתי את עצמי, ייחסתי כל פרידה בעקיפין או שלא בעקיפין למגבלה שלי, זה מראה, שברגע שהחברה לא מקבלת, אני מפנימה את זה וזה חוזר חלילה, אני הבנתי, אני בסדר, אני מושלמת, כמי שאני צריכה להיות, עכשיו אני מחזקת את זה יותר, על-ידי פיתוח הערכה עצמית, דמיון מודרך וכולי, מדהים".
|
|