כולנו שותפים בשמחתה של תל אביב, העיר הנעימה והמהנה, החוגגת עתה ברוב עם את יום הולדתה ה-100. מדובר בסיפור הצלחה ענקי, ויש אפילו מי שמשווים אותה לניו-יורק ואומרים שגם ב-3:00 בלילה אתה יכול להשיג בה כל מה שתרצה. מי שמכיר את שתי הערים הללו יודע שזה לא מדויק, אך גם לא בלתי נכון לגמרי. כשהולכים ברחובות הווילג' או בשדרות רוטשילד בשעות המאוחרות של לילה קיצי בתוך קהל בליינים נינוח ושרוי במצב רוח טוב, מרגישים שכאן כמו שם יש שמחת חיים צעירה.
מעניין שהיזם והמייסד של תל אביב, עקיבא אריה וייס, ניבא זאת כבר לפני 103 שנים. בקיץ 1906 הוא הפיץ ביפו עלון אישי ובו כתב: "עלינו לרכוש בהקדם שטח אדמה הגון שעליו נבנה את הבתים עבורנו. מקומו צריך להיות בקרבת יפו, ויהווה את העיר העברית הראשונה, בה יגרו עברים במאה אחוזים; בה ידברו עברית, בה ישמרו על הטהרה והנקיון ולא נלך בדרכי הגויים... בעיר זו נסדר את הרחובות בכבישים ומדרכות, במאור חשמלי, בכל בית נכניס מים ממעייני הישועה שיהיו זורמים אלינו על-ידי צינורות... והיא תהיה בזמן מן הזמנים לניו-יורק הארץ-ישראלית".
את עלונו כתב וייס בחמישה עותקים שווים, הפיץ אותם בחמישה מקומות ביפו - והצליח. כל מה שכתוב שם התקיים. תל אביב קמה כעיר עברית, כלומר עיר המיוסדת על אידיאל של תחייה, שבו דבקו המייסדים בקנאות לא פחותה מזו של מייסדי דגניה או של פועלי חוות כנרת. בעיר שלהם חייבים לדבר עברית, עליה להיות נקייה, נשמרת על-ידי שומרים עבריים, נטועה עצים ושדרות ולאפשר למתגוררים בה לחיות בתוך יופי ובתנאים של הרחבת דעת בריאה.
מיד לאחר שקראו את העלון של האדון וייס, התכנסו ביפו המעוניינים בעיר החדשה ואת האסיפה ניהלו בעברית - דבר שהיה בו מן החידוש. הם החליטו, שבעיר שיקימו יתנהלו כל הפרוטוקולים, החשבונות, ההתכתבויות ועבודת המנהלה בעברית ולא בשום שפה זולתה. בכך הרחיקו את עצמם ממה שהיה אז ביפו, שבה דיברו היהודים בכמה שפות: טורקית, יידיש, לדינו, ערבית, רוסית, ולינגווה-פרנקה של ערי הים התיכון, שהייתה מעין צרפתית רוויה שיבוצים מכל השפות הנזכרות וגם מיוונית ומאיטלקית.
מקום "יורידי, קולטורי ואינדוסטריאלי"
החלטת האסיפה ביפו הייתה פריצת דרך היסטורית והיא שיצרה בסיס טריטוריאלי ממשי לעברית, כלשון שבה דיברה חברה שלמה על כל ענייני חייה. פקידי בנק אנגלו-פלשתינא בתל אביב מדברים בעברית, מודעה בבנק דורשת מן הקהל לדבר עברית וכל הטפסים כתובים בעברית. היידיש אינה רצויה, "היא יותר טריפה מחזיר" (כדברי המשורר היידי הניו-יורקי יהואש) ובתוך שנים אחדות מאז ייסוד העיר, מייצרת הגימנסיה הרצליה, שבניינה הוא אחד הבתים הראשונים בתל אביב (ועדיין לא נתפס מי שהרס אותו והוא ממשיך להתחמק מעונשו), קבוצות של בני נוער משכילים המדברים עברית ומשחקים בעברית. יהואש (שתרגם את כל התנ"ך ליידיש) הגיע מניו-יורק לתל אביב ב-1913, ראה נערים משחקים כדורגל וכתב: "היו שם הצריחות וההיאבקויות הרגילות, אבל גם לא ברגעים הלוהטים של המשחק נמלטה מילה לא-עברית מפיהם. בשבילי זו הייתה ההוכחה הטובה ביותר שהלשון חדרה לנפשם והייתה לחלק אורגני של אישיותם. ניצחון גדול לחלוצי תחיית הלשון" (מובא ב"לשון בימי מהפכה" מאת בנימין הרשב).
באותה שנה התחוללה בחיפה ובירושלים מלחמת השפות - עברית נגד גרמנית, אך בתל אביב היא לא הייתה דרושה. שם הוכרעה הסוגייה מלכתחילה, עוד לפני שהעיר נולדה. ב-1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה (שנקראה אז המלחמה העולמית), פירסם ועד תל אביב את המודעה שלהלן, בעברית חגיגית וכבדה במקצת של תקופת התחייה:
"זה כעשרים יום שיצאה פקודה נמרצת מהשלטון המקומי העליון, כי כל אלה שלא יתעתמנו, או שלא יגמרו את הפורמליות הדרושה בעוד עשרה ימים, כלומר עד א' סיון הבע"ל,
הגרש יגרשו מן הארץ לחלוטין. הננו מוצאים לנחוץ להזכיר להקהל הנכבד שלא יקילו את דעתם בזה ולא יאחרו את המועד. חדלו מהיות זרים בארץ ולא תחול עליכם חובת גלות. מהרו להתאזרח וישבתם לבטח בקרב הארץ".
בחלוף ארבע שנים, לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים, רווח לה לתל אביב מרדיפות הטורקים, שתכננו בעבור היהודים בארץ גורל דומה לזה שהמיטו על הארמנים. הנציב העליון העניק לתל אביב הכרה מלאה, והוועד חגג בפרסום המודעה שלהלן - גם הפעם בעברית מעט חגיגית, אך הרבה יותר גמישה ומשוחררת:
"חוקת תל אביב
הננו נותנים בזה לפני תושבי עירנו את הפקודה של הנציב העליון אשר לפיה נעשתה שכונת תל אביב לעירייה. החלום שחלמו אלה אשר עזבו את יפו לפני 12 שנה ויצאו לתקוע את אהלם בחולות השוממים אשר ל"אחוזת בית", נתרקם בלי הרף במשך כל השנים האלה, עד קבלו עתה את הצורה הממשית והשלמה של הכרת תל אביב לעיר ואם בארץ ישראל.
"בפעם הראשונה בעולם המודרני נעשה קיבוץ עברי לנקודה גיאוגרפית מיוחדת, לעיר חופשייה החיה על-פי חוקיה ותקנותיה ואשר ראשיה מקרבה יצאו על-פי בחירות חופשיות".
בהמשך המודעה מתאר הוועד את העיר כמקום "יורידי, קולטורי, ואינדוסטריאלי", אך אנו למדים ממנה כי הלשון העברית בתל אביב הייתה אז איתנה ומספקת את כל צרכי החיים. העיר הצעירה שעל חוף הים, עם אנשיה השזופים ועם ראש העיר שלה, הרוכב על סוסתו האהובה ומשגיח בעברית שהכל יהיה בסדר, שבתה את דמיונם של יהודים ברחבי העולם. זמן לא רב אחרי פרסום המודעה על "חוקת תל אביב", החליט חיים קרסו, היבואן העשיר מפיראוס, לעזוב את יוון. הוא ביקש לנסוע עם משפחתו לארה"ב, אך בדיוק אז הגיע אליו מישהו מבני המשפחה שביקר בארץ וסיפר לו בהתלהבות על דיזנגוף ועל תל אביב. קרסו אסף את משפחתו והודיע שמשנים כיוון: נוסעים לפלשתינא. קרסו ובניו באו, המשיכו את שדרות רוטשילד מעבר לרחוב שינקין, שהיה אז גבול העיר הנושבת, עד ל"הבימה" של ימינו, בנו מפעלי תעשיה ובתי עסק וסיפקו פרנסה לאלפי אנשים. כמוהם עשו גם רבים אחרים, שבאו לתל אביב והפכו אותה לכרך, וכולם למדו מהר עברית ועשו את עסקיהם - בה ורק בה.
תל אביב! כירושלמי מסור וכמעריץ השפה אשר לה עזרת לעמוד על רגליה, אני מרים כוס לחייך - בר-אילן עיר החיים השוצפים.
