"אם אהיה עצור חמש דקות, אודה ברצח ארלוזרוב"

בברושור שחולק סופר כי: "יום העיון ידון בדרכים להציב בלמים למניעת הרשעתם של חפים מפשע, החל בחוקרים, דרך מערכת התביעה, וכלה במערכת המשפט. ביום העיון ישתתפו שופטים בדימוס, קציני משטרה לשעבר, התובעת המחוזית והסניגורית המחוזית של מחוז הדרום. המשותף לכולם – העיסוק בעבר או כיום בפלילים". יוזם הכינוס, ד"ר מאיר כרמון, ציין כי "בידיו של החוקר לקבוע את מהלך חייהם של החשודים השונים שאותם הוא חוקר. בכוחו להרוס את שמם הטוב, את פרנסתם, את רכושם ולהביאם עד למצב של איבוד לדעת. הכל נעשה מתוך כוונה טובה, אבל, כידוע, הדרך לגיהנם רצופה כוונות טובות". לשיטתו, "כדי לצמצם עד למינימום אפשרי פגיעה בחפים מפשע, ראוי להכשיר את החוקר בכל תחומי מדעי החברה (קרימינולוגיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה וכד'), ולתת בידו כלים מקצועיים מתקדמים, לא רק בתחומי המדע האקדמיים, אלא גם - בעיקר - בתחומי החשיבה והניתוח המדעיים. על מקצוע החקירות להיות מוגדר כתורה עצמאית, עם מתודה משלו, ואולי גם עם הכרה אקדמית". "במצב הקיים", מוסיף ד"ר כרמון, "כל עדות או ראייה, הדורשים ניתוח, תלויים באופיו, בידיעותיו, ניסיונו, באינטלקט ובמצב רוחו של החוקר. אם נוסיף על כך דעות קדומות שיש לחוקר, נמצא שהקו המנחה בחקירות מתחיל בחוקר. חקירה המתחילה שלא על דרך הישר תמשיך את נטייתה העקומה גם הלאה. יוצא, שכל המערכת מתעקמת על-פי תפיסת עולמו של החוקר - מצב שעלול להביא לידי הרשעת חפים מפשע". בכדי למנוע מצב מעין זה מעלה כרמון בספרו את האפשרות לניתוח עדויות על-פי חשיבה מדעית: "נכון הדבר שמקצועות מדעי החברה אינם מוגדרים די צרכם, אך חקירה פלילית חייבת להיעשות במסגרת מתודה שתהווה הבסיס המקצועי לחקירות".

ה'דם הרע' בין הפרקליטות לסניגוריה הציבורית ידוע זה מכבר, ומפרנס אדי זיעה וטונים צורמים בכינוסים שמתקיימים בנושא ואשר אליהם מוזמנים דוברים משני המחנות (ראה לדוגמה הפאנל שהתקיים בלשכת עורכי הדין (יום ב', 16.2.09) ובמכללת שערי משפט (יום ג', 5.5.09)). הפעם הטונים היו צורמים פחות והדוברים כולם דיברו בקול מאופק ובנימוס. כששאלתי את הגב' רונית פלד, מארגנת הכינוס, לפשר הדבר, היא הסבירה לי שמקור היעדר אדי הזיעה והטונים הצורמים, מקורם ב"פולניות" שנהגה מאחורי הקלעים. בזמן נאומם של השופט (בדימ.) שלי טימן ושל השופט (בדימ.) בועז אוקון, שניהם ידועים כ"אוהבי" המערכת הפלילית, עזבו עו"ד יסכה ליבוביץ', פרקליטת מחוז דרום, וניצב משה מזרחי את האולם, ופירנסו את הקפיטריה של המכללה. כשיסכה ליבוביץ' דיברה, עזבו נושאי דגל ה"אני מאשים" את הפרקליטות את האולם, ועל כן, כל המזדמן לאולם ההרצאות היה יכול לסבור בטעות שעסקינן בהרצאה על 'מגמות במוזיקה הקלאסית של המאה ה-17' (בהשוואה נניח לאלו של המאה ה-18). השופט (בדימ.) בועז אוקון, הפרשן המשפטי של 'ידיעות אחרונות', דיבר על הכשלים בשמירת זכויות חשודים ונאשמים, אשר מוצגים כ"טעות" ב"תום לב". אוקון אינו קונה את הסבר תום הלב, אשר לדבריו "הפך למטע שחוק ולתירוץ לא משכנע". לשיטתו, התעלמות ממחדלים תוך התחפרות בתירוצים, "מזמינות את המחדל ואת הכשל הבא". השופט (בדימ.) שלי טימן, מטיל ספק גדול מאוד באכסיומת ה"הודאה כמלכת הראיות". "זוהי מסקנתי האישית, שאינה סומכת על מחקרים אקדמיים (ואיני מזלזל בחשיבותם), אלא בהתסמך על ניסיוני רב השנים, בתיקים פליליים ובכלל, ותיקי פשע חומר, בפרט". לשיטתו, "משפטי זוטא" אינם מהווים כלי מספיק לזיהוי ההודאה האמיתית, אשר ניתנה מרצון חופשי. "מגבלות הכללים החלים על דיונים כאלה, וגישתם של בתי המשפט, המעדיפים עדויות של אנשי רשות – עלולים להביא להושבתם של חפים מפשע, או מי שכללי הדיון הפלילי אמורים להגן עליהם מפני הרשעה, למשך שנים רבות, מאחורי סורג ובריח", הוא אומר. טימן מספר על מקרים שבהם התגלה מבצעה האמיתי של העבירה, וזאת לאחר שחף מפשע הורשע בביצועה.

אישומים מסוג אלו שהוטחו בפרקליטות המדינה, אשר אינה מונעת את הרשעתם של חפים מפשע, מובילים, כמו תמיד בכינוסים מסוג אלו להתגוננות. נציגי המשטרה והפרקליטות, כדרכם בכינוסים מסוג אלו, מסבירים עד כמה קשה למשטרה להתמודד עם הפשע ועד כמה אותם מקרים מסוג "כנופיית מע"צ" הינם מקרים בודדים ויחידים. השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', אשר בעצם ימים אלו נודע באימרות השפר הגזעניות שלו, ציין כי "אחד הקשיים בהתמודדות עם משפחות הפשע טמון בכסף שלהם, אשר מממן את עורכי דינם היקרים. לו רק רשות המיסים הייתה מתמודדת כפי שצריך עם עבירותיהם הכלכליות אשר מהוות את מקור המימון לפשע...". לאהרונוביץ' יש גם פרומו לשנת 2010 (לא מדובר בעוד שדרוג צנטפריגי מבית היוצר האחמדינג'אדי): "בשנת 2010 ידבר העד הראשון מתוכנית הגנת העדים, בנוסח ארצות הברית, שאנו עובדים עליה כעת". גם ניצב (בדימ.) עו"ד משה מזרחי הוסיף והכביר בחשיבות המשטרה, והזהיר כי "מדינת ישראל מידרדרת לכדי מדינת פשע, לא פחות ולא יותר". עם זאת, הוא מודה, ברוח ספרו של כרמון שלכבודו נערך הכינוס, כי "חקירה היא עניין סובייקטיבי במידה רבה אשר תלוי בתפיסת עולמו של החוקר, וכי ישנן הרשעות שווא, כמו גם זיכויי שווא". עו"ד יסכה ליבוביץ', פרליטת מחוז דרום, הפליגה בשבח התמורות שחלו במשטרה, אינה נותרת חייבת למתקיפי הפרקליטות: "אני רוצה לומר שבמסגרת הדיו-פרוסס, כשרוצים לבוא ולטעון טענות כנגד פרקליט או שוטר שעשה דברים שאינם ראויים, כדאי גם לשמוע אותו... לא לבוא להטיח בפני אולם מלא עובדות שאינן מדויקות, שאינן נכונות, ולתת את זה כדוגמה לעוולות איומות שהמשטרה עושה. אם הייתי פה, הייתי משיבה על הטענות אחת לאחת. הרבה מן הדברים ששמעתם לא היו מדויקים. לא תופסים במה ומספרים סיפורים על פרקליטים שלא יכולים להשיב. חלק היה לא נכון. זה יותר חשוב מכל דבר אחר. זה בעיקר חשוב מאוד לחברה תרבותית, לחברה הוגנת". עם זאת, דווקא נכונות דבריה (ולפיהם אין מאשימים אדם מבלי לאפשר לו הזדמנות סבירה להתגונן) שבה אליה כבומרנג: האם עצורים ונאשמים בישראל זוכים להזדמנות סבירה להתגונן בפני אישומים? ניתן להניח שפרקליטים ש"משמיצים אותם בבמות שונות" יכולים להשיב מתוך משרדם המרווח, אך עצורים אשר שוהים בתנאי מעצר מחפירים, מתקשים הרבה יותר מאותם פרקליטים להשיב על האשמות אשר תחרוצנה את גורלם לעד.

אך ליבוביץ' ממשיכה ומנתצת מה שהיא רואה כמיתוסים וכהגזמות: לשיטתה, אנשים אינם מודים בפשעים כי הם מוחלשים, אלא כדי להקל על מצפונם כאשר ביצעו פשע. היא אינה חסידה של 'זכות השתיקה': "אם לחשוד ישנו הסבר טוב, שיתכבד ויסביר על המקום". לשיטתה, "אין זה הכרח כי זכות השתיקה היא זכות כל כך חשובה שיש בה הגיון. הזכות של אדם שלא להפליל את עצמו, לא לשים את עצמו רשע, היא לא חשובה עד כדי כך. דיני הראיות מבוססים על ניסיון החיים ועל ההגיון. הסבר כבוש הוא הסבר שעל פניו נראה פחות טוב". היא פוסלת את פרשת 'כנופיית מע"צ' כעניין של העבר: "גדלנו, התפתחנו, הפכנו יותר תרבותיים". ליבוביץ' אינה חוסכת מן הקהל את הפן היפה של המשטרה: היא מספרת כיצד כיום, עקב חקיקה חדשה, חוקרים ילדים וכן מבוגרים בעלי מוגבלויות באופן אשר יהלום את מגבלותיהם/גילם, תוך שחוקרים מיוחדים מתווכים בין המגבלות הקוגניטיביות שהן תולדה של גיל צעיר או מגבלה חושית/מוטורית/נפשית/שכלית לבין תפיסת הראיות הנוקשה של בית המשפט. תיווך כזה, היא סיפרה, סייע להרשיע אב שביצע מעשים מגונים בבתו שמוגבלת עקב תאונת דרכים קשה.

הדובר הבא הוא השופט (בדימ.) הרן פיינשטיין, מהחוג לקרימינולוגיה, המכללה האקדמית אשקלון, והמחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. את הרצאתו פותח פייינשטיין, אשר עד לפני שנה כיהן בבית המשפט השלום ברחובות, ואשר יזם שינויים בחקיקה לטובת מכורים לסמים – בכדי לאפשר להם טיפולי גמילה בזמן מעצרם, במשפט הידוע ולפיו: "כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שפך דמו". לשיטתו, עצם דבר מעצרו של אדם, עוד טרם ההרשעה, מהווה הפללה. "אתה זורק כתם על אדם, זו פגיעה בשמו, במשפחתו. דבר כזה אי-אפשר למחוק. ההפללה שאני מדבר עליה היא הפללה מבחינה ציבורית, מבחינת המשפחה, העיתונות, הטלוויזיה. לא ההרשעה ממש". פיינשטיין מתאר את אחת הפעמים שבה הורה להמעיט את היקף ההשפלה, שהיא מנת חלקו של כל עצור בישראל: "העצור עם אזיקים, כל המדינה רואה. אמרתי להם שחררו. מצלמים בטלוויזיה. שוטר אמר לי: 'כבודו, יש הנחיות שאסור'. אמרתי לו: 'לך תביא את ההוראות'. הוא הביא את ההוראות והיה כתוב בהן: 'יש לאזוק באזיקי ידיים בשני מקרים: א. סכנה של בריחה, ב. סכנה של אלימות'. זה היה יהודי בן 86. הוריתי לשחרר אותו מן האזיקים". על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הוא אומר שה"חוק יפה על פניו, אבל אין קשר לביצוע". "אם אהיה עצור חמש דקות, אודה ברצח ארלוזרוב", הוא אומר, ומתייחס בכך לתנאים הקשים בתאי המעצר, כפי שנחשפו (יום א', 21.06.09) בדוח הסניגוריה הציבורית. הוא מספר כיצד, כשבא לבקר עצורים, בירר אם אכלו ארוחת בוקר. כשנודע לו שמנעו מהם אוכל, היה רוכש להם ארוחות "ובעל המזנון היה חוגג". "יש לי ניסיון של למעלה מ-40 שנה במקצוע. שוטר מבקש ארבעה ימי מעצר כי רוצים לשלוח חומר למז"פ בכדי לבדוק אם אכן מדובר בהירואין. אמרתי שאפשר לעשות את זה בחצי שעה. השוטר עצמו הודה כי אם היה יושב חצי שעה במעצר היה מת".

פיינשטיין מתאר את ההלם שבו נתונים עצורים אשר עצורים בפעם הראשונה, בלא ייצוג, וללא הבנת הפרוצדורה הפלילית: "בית המשפט צריך לקחת על עצמו להיות אפוטרופסם של עצורים. הרבה מאוד שופטים סברו שתפקידו של השופט הוא אובייקטיבי, היינו, ישחקו הנערים לפני, השופט לא מתערב, אל יהא חלקי עימהם, התערבתי, שאלתי, עזרתי, בזמן גזרי הדין המעטים, לא הכנסתי אדם לבית סוהר בלא שראיתי את כל המשפחה. כי כשאדם הולך לכלא המשפחה הולכת איתו. שאלתי תמיד מה שלום המשפחה והילדים".

פינשטיין מבקר את הנוסח העמום של עילות המעצר המנויות בחוק המעצרים. ניתן לעצור אדם שמסכן את ביטחון הציבור ולשבש הליכי חקירה. "מה זה חשד סביר? מה זה 'צורך לנקוט בהליכי חקירה'?" הוא שואל. "היו לי מלחמות רבות עם המשטרה", הוא מספר. "כשאתה עוצר אדם כל עם ישראל יודע על כך. אחר כך לא יעזור בית דין. העיתונות מסקרת במנותק מהכרעת השופט. כשאני קורא על פסק דין שלי בעיתון אני שואל "אני כתבתי את זה?". הוא מספר גם על ההדלפות: "הייתי נותן צוי איסור פרסום בבוקר, ולמחרת פתחתי את 'ידיעות אחרונות', והכל היה כבר שם. עד היום כל צווי איסור הפרסום שנתתי הופרו". הוא סבור שיש לחייב את העיתונות, מקום בו היא מפרסמת חשדות נגד אדם, לפרסם את דבר זיכויו באותו מקום ובאותו גודל בדיוק. "זה מה שירתיע אותה", אך למעשה, הוא מעדיף להרחיק לכת יותר ולאסור פרסום שמות חשודים. הוא גם סבור כי על שופטי בית המשפט העליון, אשר מאשרים מעצרים בני למעלה מתשעה חודשים, לשבת כשופטי שלום בכדי להיזכר מהו דיון מעצרים "מקרוב".

הדובר האחרון, ד"ר מאיר כרמון, הוא גם חתן השמחה. הוא מלמד בחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית אשקלון, ובמחלקה למדעי המדינה של אוניברסיטת בר-אילן. הוא קצין חקירות לשעבר, אשר עסק בחקירת מקרים חמורים, בין היתר – בחקירת מקרה רצח <נ>אורון ירדן ז"ל. הוא מנהל מרכז להכשרת חוקרים פרטיים ובעל משרד לחקירות פרטיות. למרות אורח חייו הפרקטי, את השקפתו באשר לחקירה ראויה ואת ביקורתו הקשה על פרקטיקת החקירות דהיום, הוא מאמץ מתוך עולם מושגים פילוסופי. הוא משתמש בביקון, פילוסוף בן המאה ה-17 בכדי להמחיש כי "בני אדם רואים את מה שנוח להם לראות, את העובדות שתואמות לידיעותיהם. התפיסה הזו מונעת את הביקורתיות". הנמען של דוגמה זו מובן מאליו: "בתיק תאיר ראדה קראתי בעיתון שאחד העדים גורס כי היו 64 טביעות אצבעות שלא נבדקו. גם אם זה נכון חלקית, זה מצביע על התנהגות חקירתית חסרת ביקורת". לאחר שהציג את ה"אל תנסו את זה בבית", הוא עובר ל"כך תנהגו" ביחסו לחוקרים. מביקון ועוד כמה פילוסופים שהזכיר, מן המאות ה-17 וה-18, הוא מדלג לפילוסוף בן המאה העשרים קרל פופר, אשר גרס כי הידיעה היחידה הוודאית שאנו יכולים לרכוש היא הידיעה השלילית, קרי: אם השמש זרחה מיליון פעם, אין כל ודאות שתזרח בפעם המיליון ואחת, אך אם פעם אחת השמש לא זרחה, יש ודאות כי השמש אינה זורחת בכל שחר חדש. הארגומנט מתחום הפילוסופיה אינו מגיע בכדי: "כל ההוכחות במדעי הטבע ובמדעי החברה התבססו על דרך השלילה, בדרך של חשיפת טעויות. המדע לא מתקדם מאמת לאמת אלא מטעות לטעות. צריך נכונות להקשיב לטיעונים ביקורתיים, לביקורת והפרכה. חייבים לחפש טעויות בכל טענה, לעולם לא יעלה בידינו להשיג ודאות מוחלטת, אבל במקום לחפש אישוש, נחפש וננקה את הטענה מהפגמים". כרמון סבור שיש ליישם את השקפתו המתודולוגית של פופר לעניין מדעי החברה – על האופן שבו חוקרים מעבדים מידע אשר מגיע אליהם, הן מן הנחקר, והן מעדויות חיצוניות ועדים: "אם יאמצו את ההצעה שכל עדות וראיה יבחנו על-פי כללי ההפרכה, אפשר וימנעו טעויות אשר יובילו להרשעת חפים מפשע". דומה כי ברוח דוח הסניגוריה הציבורית אשר הוגש בעצם ימים אלו לעיון הציבור, יש לראות בתנאי המעצרים המזעזעים בישראל את גורם ההפרכה העיקרי והמרכזי להודאות אשר ניתנות ואשר נאמרות כאשר העצור שהה בתנאים אלו.

אלימות שוטרים: קישורים