לפסק דין זה גם חשיבות תורתית משפטית: השופטת דליה דורנר קבעה כי גם אלמלא נחקק
חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988 היה ניתן להגיע לאותה תוצאה, וזאת היות שאפליה מחמת נטייה מינית סותרת את תקנת הציבור (מכוח סעיף 30 ל
חוק החוזים, חלק כללי, התשל"ג – 1973 חוזה אשר סותר את תקנת הציבור – בטל). ברם, היא מסייגת את דבריה בכך שתקנת הציבור של זמנים אלו אינה תקנת הציבור של זמנים עברו, ולו העתירה הייתה מוגשת בזמנים שבהם הומוסקסואליות לא נחשבה כדבר מקובל, דין העתירה היה להידחות. בכך מבטאת השופטת דורנר תפיסה אשר כונתה על-ידי ברק
דוקטרינת זכויות האדם במשפט הפרטי ולפיה ניתן להחיל את זכויות האדם כגון איסור אפליה, חופש הביטוי, כבוד האדם וכדומה גם במשפט הפרטי דרך 'מושגי השסתום': סבירות, תום לב, תקנת הציבור, רשלנות.
הן השופטת דורנר והן השופט ברק נדרשו ל
שיטת הפרשנות התכליתית ולפיה חוק יתפרש על-פי תכליתו (וגם חוזה): היות שתכלית מתן כרטיס טיסה לבן זוג של דייל אל-על הינה למנוע פרידות לזמנים ארוכים בין בני הזוג, לעניין זה דין זוג 'הומוסקסואלי' כדין זוג 'הטרוסקסואלי'. מבין השיטין עלתה גם גישתו של תיאורטיקן המשפט
דבורקין אשר קבע כי על השופט לתור אחר ערכי היסוד בחברה בבואו לכתוב את פסק דינו, וזאת אכן עשתה דורנר כאשר קבעה כי בזמננו, הומוסקסואליות מקובלת בחברה ועל כן, יש לקבוע כי הומוסקסואליות הינה "תקנת הציבור". עד כמה 'הלכי הרוח המקובלים בחברה' הינו עניין ערטילאי לענות בו, המחיש הפער בין פסיקת השופטת דורנר לבין פסיקתו של קדמי: קדמי סבר כי החברה טרם קיבלה את הזוגיות ההומוסקסואלית, ועל כן יש ללכת ב'דרך המלך', ולאפשר למחוקק לומר את דברו בעניין, ולא להיות 'חלוץ לפני המחוקק'.
