הזוגיות של יהודי ויהודי הגיעה למשבר, בית הדין האזורי הרבני החליט במעמד שניים כי על הזוג להתגרש (ומכאן שאם הבעל לא יגרש את זוגתו הוא יפעל בניגוד להחלטת בית הדין, ויהיה צפוי לסנקציות על-פי פקודת בזיון בית המשפט). בדיון הראשון העלה הבעל את עניין כמות השופטים, אך לאחר מכן הסכים וכך רשום בפרוטוקול, כי הצדדים מסכימים למעמד שניים. מעמד שניים אושר גם על-ידי היועץ המשפטי לבתי הדין הרבניים, כהרחבה של מעמד אחד, אשר מותר היה ככל הנראה במקרה ספציפי זה. הבעל ערער על ההחלטה לבית הדין הרבני הגדול, וערעורו נדחה, ואז עתר הוא לבג"צ, ובדעת רוב, בפסק דין של השופטת פרוקצ'יה – התקבלה העתירה ובוטלו ההחלטות של בתי הדין הרבניים.
האישה והבעל נשלחו על-ידי בית המשפט העליון לתחילת הדרך, כאילו כל הבלאגן בכל הערכאות עד כאן, לא היו ולא נבראו. נימוק השופטת פרוקצ'יה, יכול לשמש את מיטב המוסדות האקדמיים, הוא חודר עמוק עמוק לשורש דיוני הדו בבתי הדין הרבניים, מוצא נימוקים לרוב מדוע הם פסולים, הוא נותן משקל רב ל"למען יראו וייראו", כלומר אם נבטל כעת את פסק הדין, הם לא יחזרו יותר על הטעות. כל הכבוד לשופטת פרוקצ'יה, היא רק שכחה כנראה שאינה מרצה בקורס "השפעת הנוהל על עיוות הדין", אלא היא שופטת בכירה היושבת בבית הדין הגבוה לצדק, מובא בפניה מקרה קשה, והיא אינה יכולה לבחון אותו רק מהפן המאוד מאוד אקדמי של "השפעת הנוהל על עיוות הדין" אלא עליה, כמו על כל גורם מנהלי אחר, לשקול את כל השיקולים שבעניין ולתת לכל שיקול משקל ראוי.
והשיקולים אשר התעלמה מהם השופטת הם ענקיים וצועקים לשמים וביניהם:
- מה הסיכוי שבמעמד שלושה יתקבלו החלטות שונות (הסיכוי להצלחת או לכישלון הליך, הוא נושא מרכזי בהחלטות שיפוטיות על סעדי ביניים, בקשת רשות לערער, בקשה לדיון נוסף – כל נושא אשר אנו נמצאים בשלב א' ולבקשה יש השלכה על שלב ב', ואז חובת בית המשפט לשאול עצמו מה סיכויי ההצלחה ב-ב' כאשר הוא מחליט ב-א').
- איזה נזק ייגרם לאישה ולבני הבית האחרים אם יוחזר הגלגל אחורנית (רגשי, כלכלי, אחר).
- איזה נזק ייגרם לציבור אם יוחזר גלגל אחורנית (עוד ועוד שעות של בית המשפט).
- איזה נזק ייגרם למוניטין של מערכת המשפט, ולאמון הציבור בו באשר בתי הדין הרבניים הם חלק מהמערכת, ואיך ייתכן שיוזמה של מערכת בית המשפט תכניס את הצדדים לכזו תסבוכת בלתי אפשרית, וזאת רק על-מנת שמוסד שיפוטי אחד ילָמד לקח את המוסד השני, ובאמצע נטחן הציבור?
ודאי תאמר השופטת הנכבדה פרוקצ'יה, מה לנו לסיכויי ההליך להצליח או להיכשל, והרי לפי סדרי הדין איננו מחויבים לדון בכך, וכאן יש תשובה מאוד ברורה - אתם, השופטים, העושים מה בראש שלכם (אקטיביזם שיפוטי) מחויבים לחוק ולצדק, ומחובתכם להפוך כל אבן על-מנת שלא לעבור על החוק ועל-מנת לשפוט על-פי כללי הצדק. ואתם, שופטי בית המשפט העליון, שכחתם את כור מחצבתכם, שחכתם את ייעודכם, ואתם פועלים בעקביות שלא על-פי כללי החוק והצדק אשר אתם מטיפים עליהם יום ולילה.
דרישתכם מהמינהל הציבורי, לשקול כל שיקול שבעניין, ולתת לכל שיקול משקל הראוי לו, מחייבת אתכם הרבה יותר מאשר מחייבת את המינהל, כי החלטות המינהל אינן סופיות ושלכם סופיות, ואתם עושים עבודתכם ברכה לבטלה, ופוגעים עמוק עמוק בתשתית קיומנו כמדינה יהודית דמוקרטית על אדמות אבותינו, ארץ ישראל.
איני יודע מה הייתה התוצאה לו היו נשקלים כל השיקולים הנ"ל לעומק, אך משלא נשקלו, וזאת רואים בבירור מפסק הדין, הרי שפסק הדין פסול (ציבורית) מעיקרו. הפגם שנפל בו הרבה יותר גדול מפגם במעמד הדו, ולו הייתה לציבור הסמכות לעקר מן השורש פסקי דין אשר התקבלו בדרך שהיא מתחת לכל ביקורת, פסק דין זה היה מהראשונים להיעקר.
