הפלשתינים אימצו את האסטרטגיה שקבע בזמנו ערפאת, הקרויה "תורת השלבים". לפי תורה זו יש להסכים לחתום על הסכמי ("שלום") ביניים עם ישראל, במסגרת מה שקרוי "תהליך השלום". זאת על-מנת לקבל שטחים, נכסים ותנאים, שבזכותם ניתן יהיה להתבסס בהם ולבנות את תאי הטרור, שיופעלו מאוחר יותר, במסגרת "טרור בשלבים" לשם לחץ להשגת ויתורים נוספים מישראל, וחוזר חלילה.
לפלשתינים יש אסטרטגיה נוספת הקרויה "חלוקת עבודה". חלקם הקרויים מתונים, מצהירים על מחויבות לשלום, מתראיינים ומגנים את הטרור. החלק השני הקרוי קיצונים, רוצחים ומצהירים מחויבות לג'יהאד עד לניצחון בירושלים.
לפלשתינים יש מספר רב של ארגוני טרור עצמאיים המפעילים פיגועים, מתאבדים וקסאמים, ששום שלטון מרכזי כמו הרשות, אינו מסוגל להטיל עליהם מרות ומשמעת. חמאס, פתח, ג'יהאד איסלמי, גדודי אל-אקצה, חזית עממית, חזית דמוקרטית, ועדות ההתנגדות, גיבורי אלקודס ועוד. לקיחת אחריות לפיגועים, נעשית על-ידי הארגונים באופן סלקטיבי, על-פי האינטרסים המתחלפים, כדי להטעות את ישראל.
אסטרטגיה פלשתינית זו הצליחה כל השנים לקדם את האינטרסים שלהם, ואילו ישראל תמיד נכשלה, בהאמינה שיש לחזק ולהאמין לפלשתינים הכביכול מתונים, שתמיד הכזיבו במבחן התוצאה. ערפאת היה מסוגל, אך לא רצה להגיע לפשרה ולהסכם, ואילו אבו מאזן רוצה אך לא יכול. התוצאה זהה. מאוסלו עד אנאפוליס פועלת "שיטת השלבים" לרעת ישראל.
שום הסכם שאולי יושג לקראת השיחות הצפויות בקרוב, כהמשך לוועידת אנאפוליס, לא יהיה לו שום משמעות וערך מעשי בשטח, לאור הפיצול והפילוג בחברה הפלשתינית. ההטעיה של "תורת השלבים" הפלשתינית ממשיכה לעבוד היטב על הנאיביות שלנו.
