נודה על האמת: אנחנו עומדים היום בפני חזית ערבית-אמריקנית משותפת. אשר לאירופה, זו מזמן עשתה יד אחת עם הערבים. רק הקשר האמריקני-ישראלי מנע אותה עד עתה מלשלוף את ציפורניה, ועכשיו היא כבר מאיימת בסנקציות וזוממת לשלוח הנה צבא בינלאומי. הרוסים, שלא רצו להיראות מפגרים אחרי האמריקנים והאירופים, הזמינו את נציג ישראל להשמיע לו את הבשורה, שגם הם אינם מסכימים שיהודים יבנו בית בירושלים ההיסטורית. כאלו ביקשו "להשלים מניין" עפ"י הנביא זכריה: "ונאספו עליה כל גויי הארץ".
הכל מתיישרים עכשיו לפי הערבים, ולכן כדאי לנסות להבין מעט יותר טוב את "הראש שלהם". זו שיטה אצלם עוד מן הקוראן, שלוקחים מן היהודים – מאמצים, מפנימים ומטמיעים (ותוך כדי כך משנים ומתאימים לצורכיהם), ובו בעת – וזה העיקר - מסתייגים מן המקור ומתנכרים לו, ואת בעל המקור דוחים ומרחיקים. אין אומרים לו תודה על המתנה הרוחנית וההשראה הנפשית שהעניק להם, אלא להיפך, שונאים אותו. מפני שעצם היותו וקיומו מזכירים להם תמיד, שכל מה שיש להם והוא בעל ערך, ביסודו איננו מהם, אלא שאול הוא מן היהודים. ההעתקה חוששת מן המקור.
כך הפך הר מוריה לג'בל ערפאת שליד מכה, ועקידת יצחק לעקידת ישמעאל. ואם העקידה הייתה שם, ממילא האדמה שם היא קודש ויש להרחיק ממנה את הלא-מאמינים. מוחמד גירש משם את היהודים, והיום יהודי שיעז לבוא בשערי מכה ישלם בחייו. אבל הדינמיקה המוסלמית אינה נעצרת כאן. יכולנו לחשוב שאם מקום העקידה הוא בג'בל ערפאת, מה להם ולהר הבית בירושלים, ומדוע לא יניחו אותו ליהודים? אך לא – כל מקום בארץ ישראל המקודש ליהודים, אוטומטית הוא קדוש להם, וכפועל יוצא הם אוסרים אותו על היהודים. עיין ערך המדרגה השביעית במערת המכפלה, ע"ע הפיכת הר הבית לסלע מחלוקת קבוע בינינו לבינם עוד מימי המופתי הירושלמי, חג' אמין אל חוסייני הידוע לשמצה, ועוד ועוד.
החיקוי מגיע לעתים לאבסורדים מגוחכים. לדוגמה, בהר חברון בין גוש עציון לקריית ארבע, מעט מזרחה, שוכן הכפר הערבי "סעיר", שם המזכיר אוטומטית – לנו וגם להם – את הר שעיר של עשיו. הואיל וכך, כפי שניתן היה לצפות, תמצאו בכפר את קברו של "נבי עיסו", "הנביא" עשיו. דא עקא, שלא שעיר הוא שמו המקורי של המקום הזה, כי אם ציעור, כפי שנאמר בספר יהושע, פרק טו': "זאת נחלת מטה בני יהודה למשפחותם. ויהיו הערים מקצה למטה בני יהודה .. (פסוק נד')... וחומטה וקרית ארבע היא חברון וציער, ערים תשע וחצריהן".
המקרה של סעיר הוא אנקדוטה ואינו גורם נזק, מפני שליהודים עשיו אינו נביא, והמקום הוא ציעור ולא סעיר. לא כן ירושלים והר הבית, שם פועל הכלל, שככל שהיהודים מראים יותר עניין, שלא לדבר על להיטות, כך הקדושה בעיני הערבים גדלה ומתעצמת.
כמעט לכל אורך שלטון הכיבוש הערבי בארץ ישראל הם לא ייחסו לעיר כל חשיבות, ובירתם הראשונה הייתה רמלה. שלא כצלבנים, שלהם הייתה ירושלים חזות הכל ולממלכתם קראו "ממלכת ירושלים", המוסלמים – פרט לתקופות קצרות, ומסיבות חולפות – הזניחו את ירושלים, וכבר באמצע המאה ה-19 היה בה רוב יהודי. גם הירדנים נתנו לירושלים להתנוון ורק את רבת עמון טיפחו.
את השינוי חולל אויבנו בנפש, יוזם מעשי הטבח של תרפ"ט ותרצ"ו-תרצ"ט, המופתי הירושלמי. הוא ראה והפנים כיצד ליהודים ירושלים והכותל הם סמלים דתיים ולאומיים כאחד, איך "ציון" חורגת מתוך סידור התפילה והופכת ל"ציונות" – כוח פוליטי אדיר, שבעזרת זיכרון היסטורי, דת ומסורת מתכונן לרשת את הארץ כולה. וכאן החלה לעבוד מכונת החיקוי. המופתי, לימים משת"פ של הנאצים, הפך את ירושלים, ובתוכה הר הבית, לסמל המאבק הערבי-מוסלמי-פלשתיני נגד היהודים והבריטים. בעקבותיו הלך טיפוס שלא היה פחות מתועב ממנו, תלמידו יאסר ערפאת, גם הוא ידיו מגואלות בדם יהודי לרוב. זכורה הסיסמה שהפריח – על מיליון השאהידים שיצעדו לירושלים.
מאז 1967, דינמיקת החיקוי הערבית-פלשתינית קיבלה תנופה נוספת. הפלשתינים ראו את הנהירה היהודית לכותל, שמעו את "ירושלים של זהב", התרשמו מעוצמת ההתרגשות היהודית המתמקדת בירושלים ויצרו לעצמם בדמיונם ירושלים מוסלמית ופלשתינית מקבילה, ללא קשר עם המציאות ההיסטורית. ובהיותם גאונים בתעמולה, טובים אלף מונים מן היהודים - הם מכרו לדעת הקהל בעולם בהצלחה טענת זכות משלהם על ירושלים ההיסטורית. היום מקובל על כל העולם שהדרישה הפלשתינית לקבל את ירושלים כבירת המדינה שבהם תובעים, אין טבעית ולגיטימית ממנה. נמחק חלום הדורות היהודי, והיהודים צמים כנראה בתשעה באב סתם ללא סיבה, שהרי הפלשתינים טוענים שאף פעם לא היה בית מקדש יהודי על הר הבית. וחבל גם על כל הכוסות שחתנים יהודים שוברים תחת החופה, זכר לחורבן ירושלים, כי בירושלים היו היבוסים והפלשתינים הם צאצאיהם. ואשר למלך דהוד – הוא היה נביא מוסלמי, כמו שבפוסטרים בבית לחם בחג המולד הציגו את ישו כ"לוחם החרות הפלשתיני הראשון" (ולכן דוחקים את הנוצרים מן העיר).
גם את הכותל צריך לקחת מן היהודים, מפני ששם קשר מוחמד את סוסתו "אל-בוראכ", ועל כן, למשל, יש לאסור עליהם לבנות שם את הגשר לשער המוגרבים. עובדה, האמריקנים התערבו ונתניהו כבר עיכב דיון על תחילת ביצוע העבודות.
לא כל שכן, שגם במו"מ המדיני, ככל שהיהודים דבקים יותר בירושלים, גם העקשנות שלהם מתעצמת, עד שהפכוה למכשול בלתי עביר.
מכאן טעותם של מתנגדי ההתנחלות היהודית ביש"ע, שאינם מבינים שגם 1,000 בתים בשומרון אינם שקולים בעוצמת ההתנגדות הערבית-פלשתינית – לקיר אחד בירושלים. ולכן, מי שחשב לקנות וויתורים ערביים קטנים בירושלים תמורת וויתורים יהודיים גדולים בהתיישבות – אינו יודע באיזה עולם הוא חי.
חבל להם, לחסידי הנסיגה ולמחלקי הארץ, לבזבז את כוחותיהם ולשבור את ראשיהם, היכן יעבור הגבול ליד אריאל, ומה יחתכו מן הנגב כדי לתת לערבים תמורת אריאל. חבל להם להתמקח עם הערבים, אילו יישובים ייעקרו ואילו ישרדו בצורת "גושים". כל עוד לא יהיה רוב בעם ישראל לוותר על מה שהחילונים קוראים "האגן הקדוש" – אין על מה לדבר! לא סוואחרה, שועפט, צור-באהר או דאחיית-אל-בריד הם הבעיה. כל ה"מציאות" האלה, שמחלקי-ירושלים-לייט מציעים להם, אינן מעניינות אותם. הם תמיד יחשיבו ויקדשו רק – את מה שקדוש לנו! ברגע שביילין או אולמרט שואלים את הציבור שלהם בהתרסה: 'את מי מעניינת אום-טובא?', זו חדלה להיות "סחורה" בעלת משמעות פוליטית. ואם תשאלו, למה דווקא העיר העתיקה והר הזיתים, כל אתרי בית ראשון ובית שני חשובים להם כל כך, התשובה פשוטה:
מפני שהם חשובים לנו! כי הפלשתינים הם הנגטיב, התשליל, שלנו - כתיאורו הגאוני של העיתונאי אליהו עמיקם ז"ל. אפשר גם לומר, שהם דבוקים אלינו כמו צל, שאם יצליחו להחשיך עלינו את האור, חלילה, גם הם ייעלמו.
על המוקש הזה דרך אובמה. מה ההבדל בינו לבין קודמיו, שגם הם לחצו על ישראל וסחטו ממנה וויתורים, וגם הם מעולם לא הכירו בלגיטימיות של שלטוננו, אפילו בירושלים המערבית? ההבדל הוא, שכל האחרים עשו זאת כצד חיצוני, בבחינת ילך – ילך, לא ילך – חבל, אבל לא נורא. זה לא הוצג ע"י שום נשיא אמריקני כאינטרס לאומי, מרכזי וחיוני של
ארה"ב. לא כן אובמה. הוא מתייצב לצד הערבים כאחד משלהם, כמעט כצד לסכסוך. בנאום-קהיר שלו ביקש לשכנע את הערבים, שלא רק שאמריקה אינה נגדם עם המדינה הציונית, ואפילו נייטרלית איננה, אלא מעתה היא שלהם. ואין דרך טובה יותר לשכנע את הערבים בכנותה של הצהרת-כוונות כזאת, מאשר התעמתות עם ישראל, ובמיוחד על ירושלים.
רביב דרוקר דיווח בערוץ 10 שנתניהו הקפיא בניית 900 יחידות דיור בפסגת זאב, ולא הייתה תגובה. לא כן 20 דירות בשייך ג'ראח בלב ירושלים, מוקד הסכסוך מאז ימי המופתי (ועוד בית המופתי!), שעשו רעש גדול בעולם. ולכן, אם אכן יש היום לפלשתינים אחד משלהם בבית הלבן, זה המקום וזה הזמן בשבילו להוכיח להם את זאת.
סוף סוף נשרו הקליפות וברור כעת לכל, מה עומד בראש סדר היום, לפני המאחזים וההקפאה ביו"ש: ירושלים, נקודת כובד מרכזית ואידיאל לאומי ואוניברסלי, שבלעדיו אין עם ישראל ואין ארץ ישראל.
ולכן אין לנתניהו רוב במפלגתו, בסיעתו בכנסת, בממשלתו, בכנסת כולה ובוודאי בתוך העם, לקרוע אותה מתוך ארצנו. אלא, כפי שכבר ראינו, באותה המידה שמתגלה נחישותם של היהודים, מתחזקת עוד יותר נחישותם של הערבים, ואם הערבים כך - אובמה עימהם: ב"כרם המופתי", שהפך לנחלת מוסקוביץ, הוא, ברכ (מלשון 'בראכה') חוסיין יוכיח לאחיו הערבים, היכן עומדת אמריקה החדשה.
אם תרצו, זו מלחמת העצמאות השנייה של ישראל, לאחר שדורות של פוליטיקאים עלובים שחקו את ריבונותנו, עד שהפכנו למקבלי פקודות צייתנים של גורמים זרים. כנראה שמלחמת העצמאות של תש"ח, שבה הגענו רק עד לשעריה של ירושלים, לא הספיקה, ומלחמת יש"ע של שנת 67' תילמד בהיסטוריה כמלחמת העצמאות האמיתית, רק אם עכשיו, לפחות, 42 שנים אחרי - ננצח במערכה הדיפלומטית על ירושלים.
לעומת זאת, אם נתניהו ייכשל גם במבחנה של ירושלים, התוצאה תהיה מלחמה פלשתינית שלישית, ורק כאשר היא תחזיר לנו את ירושלים – נזכה סוף סוף בעצמאות. כי גורל ירושלים קובע את גורל המדינה כולה.
יש פסוקים של הנביא זכריה שכמו נכתבו בעבור הנשיא אובמה. "הנה אנוכי שם את ירושלים סף רעל לכל העמים סביב... והיה ביום ההוא אשים את ירושלים אבן מעמסה לכל העמים, כל עומסיה שרוט ישרטו, ונאספו עליה כל גויי הארץ. ביום ההוא, נאום ד', אכה כל סוס בתמהון ורוכבו בשגעון ועל בית יהודה אפקח את עיני, וכל סוס העמים אכה בעוורון" [יב' , ב'-ד'].
מי יזהיר את אובמה שלא לעמוס את אבן-המעמסה, פן ייסרט, ושלא לרכב על הסוס הערבי העיוור והמוכה תימהון, פן...?
