X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  מאמרים
על "גונבים את הבשורה" מאת מרדכי שלו
▪  ▪  ▪
ים המלח כים המוות מזוהה אצל הדוברים עם ארץ ישראל. מדוע?

מרדכי שלו כתב בכתב-העת "אלפיים" גליון 1, 1989, מסה מורכבת ומופלאה על "מחכים לגודו" לסמואל בקט, מסה שעוררה הדים רבים, כמעט הלם. אפשר להשוות את התדהמה שעוררה המסה הזאת רק לרושם שהשאירה מסה מאוחרת יותר שלו, "מי מפחד משמחת עניים", שנתפרסמה אף היא ב"אלפיים", גליונות 5-6 1992, והפעם על שירת אלתרמן. החיבור הבא המחולק כאן לשלושה חלקים, נכתב בעקבות "גונבים את הבשורה", ופורסם בכתב העת "דימוי", גליון 2, תשרי תשנ"א 1990.
פרק א': "גונבים את הבשורה"

היהודי כחידה וכחלום

מתוך 237 עמודיו של "אלפיים, כתב עת בינתחומי לעיון, הגות וספרות"1 - מוקדשים 107 עמודים לחיבור אחד - "גונבים את הבשורה" מאת מרדכי שלו.
קשה להגדיר את החיבור המרשים והבלתי-רגיל הזה. ניתוח ספרותי, מסה פילוסופית, הגות היסטורית, פרשנות פסיכולוגית, כולם כאחד?
"מחכים לגודו" מעלה על הבמה, כידוע, חמש דמויות ראשיות גלויות ואחת נסתרת. ולאדימיר ואסטראגון מחכים יום-יום להוראות מאת אדון נעלם בשם גודו, ולשוא. תוך כדי המתנתם עובר במקום אדם בשם פודזו (Pozzo), הנוהג בחבל את משרתו-עבדו, לאקי ((Lucky. בין ארבעת אלה מתפתחת מסכת יחסים, שרובם התנכרות והתעללות בדרגות שונות, ומיעוטם חיבה מוזרה, פרוורטית-משהו. המחזה מתרחש במשך יומיים, שאת כל אחד מהם חותמת הופעתה של דמות-משנה, דמות שישית, והוא נער-שליח, המודיע על סיומו של עוד יום של המתנת-שוא: - אין הוראות מגודו.
חידה; ואכן, לפי מרדכי שלו, הז'אנר הספרותי שבו כתוב "גודו" הוא ממש זה: ז'אנר החידה.
ופתרונה, לפי שלו? ובכן: לא, כמצופה וכמקובל, העולם בן-זמננו, על יחסי-האנוש הקרועים, המפורדים, האכזריים שבו. כלומר, גם זה, אבל לא זה בלבד. גם לא החיים באין-תכלית, באין-משמעות, באבסורד. גם זה אינו עיקר הפתרון. גם לא הציות האבסורדי לאדון-מצווה רחוק ואטום-להבנה, כמו שאנו מוצאים אצל קאפקא. גם אלה, אבל לא אלה בלבד. במרכז פתרונו של מרדכי שלו עומדת - חידת היהודי.
יהודי? ב"גודו"?! - לכאורה, אין לך דבר בלתי-אפשרי מזה. "גודו" הוא לכאורה שיא האל-לאומיות, הוא התגלמות האדם המודרני בעל הזהות המחוקה. הוא כביכול מתרחש בשום-מקום, וגיבוריו הם בני-בלי-ארץ. לצורך זה-עצמו כביכול נאספו שמותיהם מארבע כנפות כל הארץ: ולדימיר - ממוצא רוסי, אסטראגון - מגוון ספרדי, פודזו - צלצול איטלקי, גודו - שורש אנגלי עם סיומת צרפתית, ולאקי - אנגלי . ועם-זאת אין הם מייצגים לאומים ממשיים שונים, אלא הם חבורה מטושטשת-זהות לגמרי (ו"לאקי" - Lucky - אף אינו נשמע כשם אנושי כלל, כי-אם ככינוי לכלב או לסוס). אלא שטשטוש-ההבדלים אינו מביא אתו לא שלום ולא אחוות-עמים, אלא בדידות, זרות והתאכזרות. המחזה עצמו, שנכתב בידי אירי דו-לשוני בפריז, בשתי שפות, בצרפתית ובאנגלית, הוא-עצמו התגלמות של חוסר-זהות. המסר הגלוי העולה מן המחזה הזה הוא, אם-כן, אוניברסאלי, אינטרנציונאלי, קוסמופוליטי, משהו מסוג "מצבו של האדם". איך אפשר להעיז מצוא בזה משהו כל-כך "שבטי", צר, מצומצם, כמו "השאלה היהודית"?
היא הנותנת. שאלת היהודי, חידת היהודי, אינה ולא הייתה משהו שבטי. במקום שהאדם תוהה על זהותו ועל תוחלתו - שם צצה הזהות היהודית.
וזוהי, בעצם, ה"תזה" של שלו.
לאט-לאט, פרט-לפרט, בסבלנות, מצרף שלו סמל לרמז, קשר לקשר, חוט-לחוט, לארג סבוך של סימבוליקה ישירה ועקיפה, מתוך הסתמכות על קשת רחבה של כתבי בקט, פרוסט, ג'ויס, פאונד, אליוט, סארטר, קאפקא, "הברית החדשה", כתבים אנטישמיים, ולהבדיל, פסוקי תנ"ך, אגדות ומדרשי חז"ל - ולפנינו: היהודי בתודעה המערבית. וכיוון שרוב ההתייחסות אל היהודי היא יותר מודחקת מאשר מודעת, נכון יותר להגיד: היהודי בחלום המערבי.
ואם-כן, מה שלא תהיה הגדרתו של חיבורו של מרדכי שלו כז'אנר של ביקורת-הספרות, הרי הוא בן למשפחה ותיקה ומיוחסת: פתרון-החלומות; וליתר-דיוק, פתרון חלומו של הלא-יהודי בידי היהודי. כבר בפתיחת התנ"ך, בספר בראשית, נמצא סיפור יוסף הפותר את חלום פרעה; ומעבר-מזה, בסוף תקופת התנ"ך, נמצא את דניאל הפותר את חלומות-ביעותיהם של נבוכדנאצר ובלשצאר.
בקט האירי-צרפתי חולם, ומרדכי היהודי פותר. החלום בפריז ופתרונו בירושלים.
ואולי, ברמה גבוהה יותר: כל ההויה הלא-יהודית חולמת חלום, שפתרונו הוא: היהודי?

"גודו" כחלום

כמה אפייני לזמננו, שככל שנעשתה התרבות האירופית מפוכחת, מודעת, רציונלית, יעילה יותר, מצליחה ומנצחת יותר בשטחה החיצוני-הטכני - כן נעשתה, במאה התשע-עשרה, רומאנטית, ואחרי-כן, בזמננו, חלומית, הוזה, סיוטית, מבועתת - בפנימיותה, באמנותה. אכן בצדק מתלונן הלורד ס. פ. סנואו (C. P. Snow, בספרו "שתי התרבויות"2), שנוצרו כאן שתי תרבויות זרות ואף עוינות - התרבות המדעית-טכנולוגית מול זו האיטלקטואלית-אמנותית. זו אופטימית וזו מקוננת, זו "חברתית" וזו "מסתגרת", לדידו. וכאן אפשר היה להוסיף: זו ריאליסטית וזו סיוטית - אלא שכיום כבר הולך ונודע בציבור, שגם התרבות המדעית, כפי שהיא מיוצגת על-ידי הפיסיקה, הגיעה היום למין פיסיקה סיוטית, שבה את מקום החומר הנאמן והמוצק ממלאות מיני ישויות בלתי-נתפסות, בלתי-יציבות וקיימות-למחצה, חלקיקים שהם גלים, גלים שהם הסתברויות, חלקיקים וירטואליים, קוארקים וחורים שחורים. גם לטכנולוגיה סיוטים משלה: אקולוגיים, ביולוגיים, גרעיניים; למכאן שהאמנות לא שימשה אלא בבחינת תחושה מוקדמת, אנטנה מתריעה, למצבה של התרבות האנושית כולה.
ועל-כן, הצורה הכוללת ביותר של האמנות האירופית (כבר מאז המוזיקה של וגנר, שהשפיעה רבות על הסימבוליסטים הצרפתיים, כמאלרמֶה, בודלֶר, רֶמבו, וכן על ג'ויס) - היא אכן, החלום, ולקראת ימינו - חלום-הסיוטים.
גם "גודו" הוא חלום - שתי מערכותיו אינן המשך לוגי זו לזו, אלא הן כעין חלום נשנה, כחלום פרעה.
ואכן אין מרדכי שלו מחמיץ אף עצה ותחבולה של פתרון-חלומות: בין אם זה מדרש-שמות (אלברט - אלי-ברט - עוצמה זורחת); בין אם זה דמיון צלילי (ולדימיר - לוי; ואין זו רעיון מרחיק-לכת מדי, שהרי, מגלה מרדכי שלו, בטיוטות מוקדמות של "גודו" נקרא אסטראגון בפירוש בשם לוי, ואז יצר עם ולדימיר צמד-שמות כמו-מוקיוני: לוי-ולדימיר); בין אם אלה אנאלוגיות ל"חלומות" ספרותיים אחרים (היהודי בלום ב"יוליסס" של ג'ויס); בין אם אלה סמלים נוצריים, אליליים, פסוקי תנ"ך - כל האמצעים שבהם אפשר להעלות אל התודעה מה שהודחק, לגלות את הסתום, לפרוש את המקופל - באים בחשבון.

על פתרון-החלום

אין שום דרך להביא בפני הקורא סיכום הוגן של פתרון-החלום הזה. כל החן שבו הוא דווקא בבנייה המדויקת והמתוזמנת היטב, המוסיקלית, של הפתרון, עד לאקורדי-הסיום המהדהדים שלו.
ובכל-זאת, בקוים גסים: ולדימיר ואסטראגון הם - נוצרים, באופן כזה שלאורך כל המחזה הם לובשים דווקא סטראוטיפים "יהודיים" (זרים, תלושים, מזוהמים, דברנים, וכחנים, קבצנים, בטלנים, מורדי-אור, ועם זאת משפיעים ומקדמים את זולתם); אבל למעשה אין הם כי-אם מתחזים, מתחפשים, משחקים את תפקיד היהודי. הם "גנבו את הבשורה", גנבו את המשימה ואת השליחות (ממי? מאלברט. מיהו אלברט? בשתי הפעמים שמופיע הנער, שליחו של גודו, הוא פותח בשאלה לאסטראגון: "אדון אלברט?" ואסטראגון עונה: "זה אני." - מעמיד-פנים כאלברט; אלברט הוא - היהודי). כל המתנתם לגודו היא לשוא, כי לא עליהם המשימה והיעוד לחכות, לצפות, לייחל, לגודו, לא-ל.
פודזו הוא - האיטלקי, הרומאי, האלילי. ולאקי? - לאקי הוא, בעיקרו של דבר - היהודי הנצחי: נענה ומושפל, "כאילם לא יפתח פיו, וכרחל לפני גוזזיה נאלמה" (ישעיהו נ"ג; - אכן, גם "אלברט" החידתי, שאינו מופיע על הבמה, וגם שמו נזכר רק פעמיים, הוא היהודי; אלא שאין מדובר כאן באליגוריה, שבה מוטל על כל גיבור לגלם באופן חד-ערכי אידיאה אחת מפורשת, אלא בחלום, שבו מופיעים הדברים בתחפושות רבות).
אבל שוב, אין טעם בהצגה מתומצתת כזאת, מפני שהעיקר הוא - ב"מוזיקה" של שלו, ומוזיקה אי-אפשר לתמצת.
ממש לנגד עיניך הופך העניין היהודי, תוך כדי פתרונו של שלו, ממטרד שולי בעיני הישראלי הממוצע, מבעיה שכבר עשויה הייתה להפתר ולהיעלם עם הקמת המדינה (לולא חזרו וחידשו אותה קבוצות-שוליים לאומניות ודתיות) - לכוח המרכזי בדברי-ימי-המערב, ועל-כן בתרבות העולם כולו, לעניין המושך ביותר, המודחק והדחוי ביותר, ועם-זאת - הגורלי והמרכזי וצופן-התקווה לתרבות האנושית כולה.

מחזה-ללא-אשה: על עקרות ופריון

כיוון שכבר יצר שלו ז'אנר, ופתח כיוון, הייתי מבקש, ברשותו ובהשראתו, להמשיך באותו כיוון, ולהעיר על נקודה אחת בלבד.
"גודו" הוא מחזה ללא-אשה!
לא זו בלבד שאין אישה מופיעה על הבמה; יתר על כן: דמות-האישה אינה נמצאת בכל מרחב התודעה הגלויה של המחזה. בתור מהות דחויה-לרקע - כן: לאקי הוא, למשל, לפי ולאדימיר, "קצת נשי" effeminate3. אבל בגלוי - לא ולא. שש הדמויות הגבריות הופיעו כביכול מתוך עולם זכרי שאין בו לא אשה, לא אחות, לא בת, לא אם.
על-כן, זהו עולם שאין לו המשך: זהו עולם שלא יהיה לו פרי. לא לחינם מהרהר אסטראגון דווקא בים-המלח כמקום שעליו תמיד חלם כמקום ל"ירח-דבש"; דווקא מקום שהוא ההפך המוחלט לדבש, ומכל-שכן - לירח-דבש: ים-המות - The Dead Sea!
  • (The Dead Sea... That's where we'll go, I used to say, that's where 4we'll go for our honeymoon. We'll swim. we'll be happy
    - והרי יש בתודעה הנוצרית הרבה אזורים מלבבים יותר של ארץ-הקודש: הגליל והכינרת, ירושלים, השרון והעמקים. ומכולם נבחר דווקא - ים-המלח; שהוא סוף-דרך, שהוא אין-מוצא, אין-המשך, אין-צמח, אין-חי; ים-המלח, שהוא מים עומדים, דומם, מוות.
בלי ספק, על הרמה המיידית, מצב עקר זה הוא משל ל"מצבו של האדם", ובפרט למצבו של בן-זמננו. והרי לפי מרדכי שלו, אבדן-החיוניות הוא המוטיב הבסיסי של "גודו" כשם שהוא הנושא היסודי של ספרות זמננו בכלל; אלא שהעולם הלא-יהודי קושר את עקרותו - בעניין היהודי: מצד אחד, הוא מאשים את היהודי בעקרותו - ומצד שני, באופן בלתי-מודע לרוב, הוא מצפה ממנו לישועה (- ולעתים בדרכים קטלניות, כמו שנראה להלן).
  • "...אכן, הקינה על אבדן החיוניות היא הנושא המשותף למרבית היוצרים הגדולים במחצית הראשונה של המאה העשרים (פאונד, אליוט, פרוסט, ג'ויס, קאפקא, המינגווי, תומס מאן ורבים אחרים). גם האשמת היהודים באובדן זה היא מוטיב רווח בחלק גדול מיצירותיהם, אם-כי, לרוב, בדרכי עקיפין ובאמצעים מתוחכמים שבחלקם נסתרים מעיני המחברים ובחלקם גלוים להם מאד." (שלו, ע' 123)
אכן האנושות, בעבר המיתולוגי שלה, הייתה חיונית ופוריה, אבל...
  • "... היהודים הם שהביאו את האדם לידי אבדן החיוניות בכך שלימדו אותו את הציפיה המתמדת; את החיים בעתיד ובעבר במקום החיים בהווה; את החיים כאמצעי במקום את החיים כמטרה... כך גזרו היהודים כליה, כביכול, על החיים הראשוניים, הטבעיים, המובנים-מאליהם, המלאים, והמתנהלים תוך מלחמת קיום עזה, "בריאה" וחסרת-פשרות... - והמירו אותה בחיי הזיה מעורפלים, במוסר קלוקל ובדיבורים אינסופיים..." (שם, ע' 115).
    "...כל המיתוסים... ובמרכזם מיתוס הפוריות... נעקרו על-ידי המונותיאיזם היהודי אשר גבר עליהם גם באמצעות הנצרות..." (שם, ע' 121)
    "הצגת היהודי כמי שנטל מן העולם את חיוניותו ואת פוריותו רווחת, כאמור, באורח חד-משמעי... ביצירותיהם של פאונד ואליוט. אכן זהו פירושו האמיתי של השם "ארץ הישימון"... אלפיים שנות כיבוש רוחני יהודי במעטה נוצרי הפכו, כביכול, את התרבות האירופית לארץ ישימון..." (שם, ע' 123)
אבל, יתר-על-כן:
  • "ב"ארץ הישימון" מגיע מוטיב הקרבן ומוטיב הפריון לשיאו... רק באמצעות הקרבן (הגוויה) מתאפשרת הפריחה-מחדש" (שם; ההדגשה לא במקור).
כלומר: הכמיהה לחידוש החיוניות והפריון דורשים את חידוש הקרבן; ומיהו הקרבן אם לא זה ה"אשם" בעקרות.
  • "רצח היהודים הוא אפוא נקמתה הנסתרת של האלילות המחלחלת עדיין במעמקים - וכן גם הדרך להחזיר באמצעותה את החיוניות האבודה" (שם, ע' 115).
ובזאת הגענו אל השואה, שהיא, לפי שלו, אחד המוטיבים הנסתרים ב"גודו"!
  • "...שאלתו המבעיתה של ולדימיר: "מניין כל הגוויות האלה?"... לא כל-שכן שהקריאות "כל השלדים האלה"! "בור של הרוגים"... - אין הן יכולות שלא להעיד על סיוט מתמשך המחלחל מתחת לפני השטח שאותו מנסים להדחיק וממנו מנסים לברוח..." (שם, ע' 112)
אם-כן, ממד-העומק של השואה הוא הנסיון להחזיר את הפוריות, את החיוניות, בעזרת הקרבן - היהודי (והרי שמה הלועזי - בהשראה נוצרית - של השואה, הוא holocaust - קרבן-עולה). מתחת לחיצוניותה המתורבתת של המאה-העשרים רוחש עדיין המיתוס האלילי:
  • "כל העמים הללו המצטיינים כיום בשנאת היהודים, נעשו נוצרים רק בתקופה היסטורית מאוחרת, ותכופות רק משום שאולצו לכך בזרוע ובשפך-דם. מתחת לטיח נוצרי דק נשארו כולם מה שהיו אבותיהם, אשר סגדו לפוליתיאיזם ברבָרי..." (שם, ע' 117, מובא מתוך משה האיש ואמונת הייחוד, ז. פרויד)
חייב לעלות בהקשר זה הרהור גם לגבי ימינו, ימי הגלובליזציה. הרי נצחונו של השוק העולמי, "הקניון", לא בא כשינוי ערכי, רעיוני, כנצחון ערכי הליברליזם, כפי שניסהה פוקויאמה ("קץ ההיסטוריה") לטעון. להפך, לפי כל הסימנים, באה ההפשרה דווקא כביטוי של אבדן-דרך, של החלשות כל הערכים, של חוסר-כיוון, של התמסרות וכניעה לשפע, לשוק, לאינטרס, כלומר לכוחות נמוכים בהווית האדם; ולא עוד, אלא שמדובר בחיזוק ובשיכלול אותה מערכת אינטרסים-ותועלת לכלל שיטה גלובאלית, ובכן, אחרי-הכל - בחיזוק ובביצור של אינדיפרנטיות ערכית, של תשישות הכוח-המעצב והצר-צורות, של חוסר-חיוניות. כנראה שעוד נשמע יותר יותר על מצוקות האדם בעולם-שוק-ואינטרס זה, ומאחורי קלעי עולם הידידות המסחרית עוד ישמעו ביתר שאת, בעיקר באמנות, אנקות הניכור והאבדן.
ויש להרהר, עד כמה במצב כזה, גם מאחורי ה"טיח הדק" (ראה המובאה מתוך פרויד לעיל) של התיחכום המסחרי, עדיין רוחשים מניעי-היסוד האליליים; אחרי-הכל, יש לחשוש, שארבעים השנים של קידמה אלקטרונית וממוחשבת שעברו למן השואה, לא שינו את תשתית העומק המערבית. עלול להופיע שוב הדחף למצוא קורבן, או כדי לחדש את החיוניות, או לפחות כאקט הכניסה לעולם-השינה, לעולם של קץ ההיסטוריה, לעולם התועלתי חסר-הערכים.
האם לא יהיה הקרבן שוב - היהודי, שככלות הכל הריהו שייצג לאורך אלפי שנים בעצם-נוכחותו את הצו-שמעבר-לאדם, את המצפון, את הערך? אחרי הכל, גם כעת, בעיצומה של התנומה הערכית, עדיין מציגה מדינת ישראל לעולם, ולו גם לרוב שלא-מרצונה, את הדילמות המוסריות הנוקבות ביותר, כביכול האחרונות בעידן האינטרס הטהור; וכך, עדיין גורמת ישראל לעולם המערבי, שבאופן עקרוני אין לו כל מקור לערכים, להרגיש את ההרגשה הטובה של פעילות המצפון, של איזשהו און ערכי – על-ידי הוקעת מדינת ישראל - ובייחוד אותו החלק היהודי-המובהק שבה, "השטחים" וכל הקשור/ים בהם. שמא תקריב ישראל עצמה את אותו חלק יהודי טורדני שבה (היה לא תהיה) - בתקוות-שוא להכנס לעידן השינה?

כאלם לא יפתח פיו

מהי תשובתו של היהודי על כל ההאשמות הכבדות נגדו? ב"גודו" - שותק לאקי, ה"יהודי", לאורך כל המחזה. (בפעם היחידה שהוא פותח את פיו, וגם זאת רק לאחר שהוא נדחף לכך בכוח ובגסות בידי שלשת האחרים, מתפרצת מפיו תערובת מחרידה ומזעזעת של דיבורים תיאולוגיים, דברי-כפירה, קרקורים וקולות-חיות, גסויות ומונחי-ספורט; אכן זוהי, לפי שלו, תדמיתו הקריקטוראלית של היהודי. ואילו נשמת היהדות אינה עונה; עומק היהדות, היהודי הפנימי, הנצחי - שותק. מבזים אותו, מאשימים אותו - והוא שותק. כבד-פה וכבד-לשון. "כאילם לא יפתח פיו". מעלים אותו לקרבן - והוא שותק.
מה יש לו לומר - לו רצה מישהו לשמוע?
  • לשם כך מביא החלק הבא את המדרש התלמודי על ברוריה, אשת ר' מאיר.

הערות

1. הוצאת עם-עובד, עורך: אהוביה מלכין, קובץ 1, סיון תשמ"ט, יוני 1989.
2. C.P. Snow, The Two Cultures, Cambridge Univ. Press, 1959, 1963
3. ע' 26 בהוצאה האנגלית, Faber & Faber, 1965, 1986. ע' 32 בתרגום מלצר ("אדם", 1985).
4. ע' 12 בנוסח האנגלי, 13 בתרגום מלצר. הדברים באים במסגרת כעין זכרון-ילדות; על כן, נשארת ללא-תשובה השאלה: עם מי חשב אסטראגון לנסוע לירח דבש בעולם שאין בו אשה? הדבר רק מדגיש את תכונת העקרות הכללית של אותו "ירח דבש" ללא-אשה בים המוות.

לאתר מגזין מראה
* מתוך הספר "סופר וסיפור" (בכתובים); המאמר הופיע לראשונה ב"דימוי" מס' 2, תשרי תשנ"א (1990)
ד"ר דניאל שליט הוא הוגה דעות, מוזיקולוג, מלחין ומחברם של הספרים "שיחות פנים", "אור שבעת הימים", "יודע נגן" "ספר הקניון – המדריך השלם לקניון העולמי" ו"ארץ ושמים".
תאריך:  01/08/2009   |   עודכן:  05/07/2016
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
עמוס גורן
מה עושה מזנונאי יהודי טבריאני אשר נאלץ לשרת עוברי אורח ערבים? מברכם בערבית, מקללם ביידיש    עד ש....    תענוגות העברית (כ)
שרית ילוב
ספר שיריו החדש של יצחק ינאי הוא עוד אסופה מלאה טעם וריח של עורך ומתרגם ותיק שעושה את שלו בשקט, כמו מים שקטים
חנה נאמן
האם החזון הבית ספרי יכול או אמור להיות שונה מחזון המדינה? האם רשאי מנהל בית ספר להחליט שלא לקיים טקסי זיכרון ביום השואה וביום הזיכרון לחללי צה"ל, כי החזון שלו הוא הנחלת ימי שמחה והזדהות בימי חג בלבד?
רועי אורן
כאשר בישראל אין פתרון למצוקתן של נשים הרוצות להפוך לאימהות, נאלצים לנסוע ולפעמים לעבור על החוק וזאת אף על-פי שאני מתנגד לכך. להיות אמא זו זכות גדולה; לעבור על החוק זה פשע
אריה אבנרי
לרוע מזלו, מופז לא הצליח לשכנע אפילו את עצמו שפניו אינן נשואות לממשלה, וכך נכשל גם לגבי המשוכנעים שמסרבים להיות לא משוכנעים    הערות אזהרה (44)
רשימות נוספות
מראה  / מי ומי    | 
יהודי יותר, מוסרי יותר  /  אבי נוב
עת לפתח נוגדני אלימות  /  רפאל ישראלי
עם שעדיין בוכה על חורבותיו, יבנה אותן מחדש  /  עמנואל נבון
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il