נהוג לומר כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה ואכן יש דברים בגו. מהלכי ההיסטוריה נקבעו על-ידי בני אנוש, מהלכים עכשוויים אף הם נקבעים על-ידי ממשיכיהם של אותם בני אנוש. ומכאן סביר כי טעויות עבר תחזורנה על עצמן באותו מתווה כשלוני כמקודם באשר הגורם המרכזי בהתוויית ההיסטוריה, אלו אנו, ואנו, בני האנוש, לא השתנינו.
האמור לעיל מתייחס ברגיל לארועים היסטוריים מהעבר אשר מאות ולעיתים אלפי שנים מפרידים ביניהם. אך לא במקומותינו. אנו מציבים שיא עולמי בקיצור ההיסטוריה לתוך ההווה גם אם חלפו אך מספר שנים זעום הניתן למניה על אצבעות יד אחת. דומה אף שאנו נמנעים מללמוד טעויות העבר על-מנת שלא לחזור עליהן.
הדברים אמורים בהשתלשלות המאורעות אשר קדמו לגירוש גוש קטיף, צפון רצועת עזה וצפון השומרון (להלן - "גוש קטיף"). כיום, במבט לאחור, קשה להאמין כי מיליוני איש בינינו, האמורים להיות אנשים משכילים, חושבים, הגיוניים, קנו כבכורות בטרם קיץ את המנטרה הנכלולית עד אווילית של
אריאל שרון (בתמיכתם הנלהבת של אולמרט, לבני וויסגלס), אשר גרס כי "הפינוי טוב לביטחון ישראל".
דומה כי רובו של העם נתפס אז לחרגון היפנוטי של טמטום. שאלות לא נשאלו, הערות לא הוערו, קושיות לא הוצגו, רובנו ככולנו צעדנו בסך אחר החלילן מהמלין המתעתע שישב לכיסא ראש הממשלה וסמכנו עליו בעיניים עצומות, אמור מצועפות הזיה. הרי באם כך אמר, כך האמנו באיוולתנו, אזי כך ודאי יהיה.
הגדילו לעשות הכלבים מוכי השחין האמורים לשמור על הדמוקרטיה שלנו, אשר לגביה יש להם אך מושג קלוש מהי ומהם ערכיה, שלא רק שנמנעו באורח שיטתי מלהעלות קושיות בנוגע לתקפות וההגיון הביטחוני שמאחורי גירוש גוש קטיף, אלא היללו וקילסו את המגרש הלז כאחד אשר השכינה, כך האמינו אלו, ודאי נפלה בחיקו. הם קראו לו "האתרוג".
והנה אותו הסרט שוב חוזר על עצמו. מנטרות אוויליות כגון "אובמה יציל אותנו מעצמנו", "אנו איננו מסוגלים במו ידינו להסדיר עניינינו", "פינוי איו"ש יביא שלום" ועוד רבות אחרות מלמדות על רדידות השיח הציבורי בינינו. השאלה המרכזית אשר חייבת להישאל - "האם פינוי שטחי איו"ש הינם טובים לישראל ומה הם התנאים ולוח הזמנים שבהתקיימם ניתן לשקול פינוי מעין זה, אם בכלל?" - השאלה הזו כלל אינה עולה לדיון. נהפוך הוא, שקט מטריד משתרר על כולנו, בדומה לדממה שלפני גירוש גוש קטיף. מעטים בלבד מעזים להעלות את הנושא לדיון. "ה'תקינות הפוליטית' מושלת בכיפה". איש איש מסב מבטו ימינה ושמאלה, שמא ייתפס בעיני ידידיו ומכריו כמקשה קושיות טרדני ומכאן אולי מסוכן. חשוב כי נזכיר: "כל שעלינו לעשות על-מנת שתחרב הדמוקרטיה הוא כי אנשים טובים יחשו".
קיימת בהחלט אפשרות סבירה שגורמים עוינים לפתח ישתלטו על שטחי "הגדה המערבית", בהיעדרו של צה"ל, יתחמשו, יתחזקו, יתארגנו ויפתחו במלחמת חורמה כנגדנו אשר תוצאתה תהיה הרס כל גוש דן (והבה נימנע מלשיח כאן על אודות מספרי הרוגים ופצועים בשל כך). פינוי ההתיישבות היהודית באיו"ש לא יביא לשלום אלא למלחמה לאחר תקופת שקט מדומה... ראה סיפור דרום לבנון והחיזבאללה. אכן ההיסטוריה חוזרת על עצמה. גם אז נמנענו מלשאול שאלות עקב השקט המדומה ששרר בגבול הצפון וקיבלנו את מלחמת לבנון השנייה במצב פתיחה גרוע לנו.
מנטרת "חלון ההזדמנויות" של חוסיין אובמה הינה מאחזת עיניים. אפשר שיש כאן "חלון הזדמנויות" עבור האיחוד האירופי וארה"ב להשיג נפט זול יותר ובטוח יותר, תוך פתיחת השווקים האירני, האפגני והפקיסטני עבורם. אך "חלון ההזדמנויות" הלזה הינו כולו יהיה על חשבון חוסנה ואפשר קיומה של ישראל.
דרישת אובמה ל"בושהאר תמורת יצהר" הינה סחטנית, שקרית, נטולת כל הגיון מעשי, מנותקת מהלכי הרוח במזרח התיכון ואל לנו לקבלה. הממשל האמריקני מציג את הבעיה האירנית כבעיה ישראלית בלבד ומכאן כי חש שיכול לקשור את ההתיישבות באיו"ש עם הגרעין האירני על משקל "תתנו, תקבלו". ישראל משחקת לידי הממשל בכך שאינה מזכירה השכם והערב באינטונציה המתאימה כי אירן היא בעייתו של העולם וארה"ב ראש וראשונה. רצוננו להיות "נחמדים" לפריץ האמריקני, שאפשר שיסכל אפשרות לקיומנו במרחב. התנהלות הממשל האמריקני העכשווי מלמדת כי לא יזילו שם דמעות תנין, אם כך יקרה, בחוגים הקרובים לחוסיין אובמה.
אנו נידרש לוותר-ולוותר על נכסים אסטרטגיים-קיומים, על שטחי ארץ אסטרטגיים, ונקבל בתמורה שגרירות נשכחת הניתנת לגירוש בהתראה של 72 שעות, מסדרון אוויר הפורח ברוח למעבר מטוסים, ושינוי שני דפים בספר לימוד עבש בגדה המערבית אשר ממילא יסגרו כמקודם למשמע הרחש הקל ביותר של רוחות מלחמה אזוריות ואלו לבטח בוא תבואנה, באשר סכסוך המסתיים ב"חוזה שלום" פורח ברוח נוסח האיסלאמיסטים סביבנו הוא הפתיח למלחמה הבאה.
מאידך-גיסא, כל ויתור בר קיימא מצידנו הינו בלתי הפיך. "שטח משוחרר לא יוחזר" לידינו כמובן. וכך, המלחמה הבאה עלינו לרעה תהיה בצעדי פתיחה הולכים וגרועים עבורנו עם כל "חוזה שלום" המקדים המלחמה הבאה.
זה הזמן, לאחר עשרות שנות אכזבות והבטחות "שלום אכזב", כי נחדל מלהאזין לרחשי לבנו ודעותינו מנותקות המציאות, ונחל להאזין לערבים הפלשתינים. על חלקים בנו אשר התעקשו עד עתה לסתום אוזניהם למשמע כוונות הפלשתינים להחל להאזין במשנה רצינות. דומה שאיבדנו את החשדנות הבסיסית המתחייבת מיחסים בין אויבים, בעוד חלקים בציבורנו מתנהלים באופן מטופש הגובל בתמימות אווילית אשר קשה לתרצה.
אמנם קיימים אי-פה אי-שם פלשתינים ברי דעת אשר נקעה נפשם ממצב הלוחמה המתמשך, ובאמת ובתמים בכוונתם לחיות צד בצד למדינת ישראל אך אלו הינם המיעוט, למצער אך כשליש מהם. לעומתם, כשני שליש מהאוכלוסיה הפלשתינית רואה בכל חוזה שלום שלב נוסף במלחמתם להכחדת ישראל. אנו קוראים לכך שלום ואילו הערבים קוראים לכך המשך המלחמה באמצעים אחרים. הערבים מחצרצים המשך המלחמה באמצעות חוזי השלום ואילו אנו, סכלים שכמותנו, שומעים את פעמי שלום האכזב. דהיינו, מתקיים בינינו דו-שיח של חירשים כאשר כל צד רואה מהרהורי ליבו בלבד. מאידך-גיסא, קיימים רבים בין הפלשתינים המפרשים את מנטרות השלום הבאות מצד גורמים 'יענתיים' בישראל כהלכתם, לשיטתם. דהיינו - היהוד (היהודים) אווילים, סומים, נרפים, מרחפים, חלושי שכל ורוח, ולהוכחה, אינם מסוגלים אף להאזין לאשר נאמר להם השכם והערב על-ידי גורמים פלשתינים, היהוד מנותקים מהמציאות. קשה להשתחרר מהתחושה כי הצודקים כאן אלו אנחנו אך החכמים, ההופכים עניינם לצודק, אלו הפלשתינים.
וכך, גורסים הם, הבה וננצל זאת, "הבה נתחכמה להם" וניצור מצג שווא של "שלום" אשר הם בסכלותם ועוורונם כה חפצים בו עד כי טחו עינהם מראות את המציאות כהווייתה, נמשיך בכרסום מדינתם באמצעות המלחמה (או האינתיפאדה) הבאה, הסכם השלום הבא והוויתורים של היהוד שיבואו עמו. וכן הלאה והלאה "התזמורת תלך ותסוב". בעברית תקינה נקרא תהליך זה "תורת השלבים לחיסול מדינת ישראל".
התיאור לעיל אפשר שירפה ידיים מפאת שלכאורה מרמז כי אין תקווה לשלום ולא כן הוא. אין תקווה לשלום אמת, שלום יציב, כל זמן שהאיסלאם הקיצוני נמצא במלחמת חורמה כנגד המערב, כל זמן שמלחמת הדתות ובעקבותיה מלחמת התרבויות, כמו גם המלחמה הדמוגרפית ניטשת על פני כדור הארץ. ולכן, כל זמן שמצב לוחמה זה שורר, אין סיכוי לכל חוזה שלום עם הפלשתינים להחזיק מים. כל חוזה שלום שנחתום עם אויבינו יהיה הצעד הבא לקראת מלחמת חורמה איומה בינינו לבין הפלשתינים, כאשר אלו מגובים בציר הסירוב, דהיינו - חיזבאללה, חמאס, סוריה ואירן במעגל הקרוב והאיסלאם העולמי במעגל הרחוק.
חלק נכבד משורשיו של הסכסוך בינינו לבין הפלשתינים אינו תולדה של חילוקי דעות חריפים בינינו אשר אינם ניתנים לגישור, אלא תוצאה של חירחור להבות מלחמה מצד מדינות הסירוב הערביות ובחישתן בפוליטיקה הפלשתינית. ההוכחה הניצחת היא שימורו של מצב הפליטות הפלשתינית משך 60 השנים האחרונות בלא כל צעד לפתרון, המעיד על כוונות האיסלאם הרדיקלי כלפי ישראל. בחישה זו אף תלך ותחריף במידה שייחתם, אם בכלל ייחתם, "חוזה שלום" עכשווי בינינו לבין הפלשתינים. מדינות הסירוב, בגיבוי האיסלאם המיליטנטי הבינלאומי, לא תנחנה לנו לשקוט ותלבנה את המלחמה הבאה בזמן שיא. ממילא קיצונים איסלאמים פלשתינים יברכו וישתפו פעולה עם חזית הסירוב הזו.
עלינו להימנע מהתרחיש המסוכן בו אנו ויתרנו על נכסים אסטרטגיים, אשר ללא שלום אמת, היעדרם לא יאפשר לנו להתקיים במרחב השמי, בעוד הגידול האספוננציאלי של איסלאמיסטים באירופה ובארה"ב מתנהל במלוא עוזו והמצב כה נזיל מבחינתנו עד כי אפשר שנעמוד בפני עולם כנוע, רווי איסלאם, שוטם ישראל ויהודים, העמל להשמידנו בעוד אנו בסכלותנו כבר ויתרנו והתכנסנו בתוך "גבולות אושוויץ".
לכן, אל לנו לחתום חוזי שלום לעת הזאת, אל לנו לוותר ויתורים מפליגים לעת הזאת, אם בכלל, אלא לשאוף להסכמי ביניים של אי-לוחמה יחדיו עם דו-קיום כלכלי. באורח טבעי, במידה שהסכמים אלו יוכיחו עצמם, הרי משיגיע זמן הרגיעה הגלובלי בין האיסלאם למערב, תהיה הדרך סלולה באורח טבעי לכינון ולחתימת חוזי שלום יציבים, של אמת, בינינו לבין אויבינו. בנוסף, אפשר שסלע המחלוקת העיקרי בינינו, הלא היא "זכות השיבה", תעבור עד אז למצב צבירה של חוסר תוחלת בצד הפלשתיני, תוך פתיחת הסדרים נאותים ליישוב הפליטים בארצות מושבם, ותקל אז על כריתת חוזי שלום.
קיימים דעתנים, כולל כותב מאמר זה, הגורסים כי מצב אי-הלוחמה בין האיסלאם למערב אפשר שיתקון, אם וכאשר, בעוד אך עשרות בשנים מהיום ולכן אל לנו לצפות לפתרון בזק נוסח ברק חוסיין אובמה אשר מלכתחילה מניעיו הינם לוטים בערפל ואף חשודים. מצב של שלום אמת, בעל סיכויי יציבות, יהיה אפשרי בינינו בעוד כך וכך עשרות בשנים וכן, עד כמה שהמחשבה בכך קשה, אפשר כי לא בימי חיינו.
בין הברירות העומדות בפנינו, הרי הברירה של השגת שלום בעוד זמן רב, אך שלום אמת בר קיימא לדורות הבאים אחרינו תוך הסכמי ביניים של ביטחון וכלכלה, עדיף על מצג שווא של "שלום" בוסרי כעת, אשר יהיה הפתיח למלחמה הבאה אשר אפשר שתציין את סופו באיבו של החלום הציוני עבור הדורות הבאים.
תקנון ה"תקינות הפוליטית" מחייבנו ללטף ולהפיס דעתם של מודאגינו תוך שאנו מצהירים הצהרות שלום אמת מרגיעות ומלאות תקווה לעתיד קרוב, טוב יותר. לצערנו, אפשר שהמצב הגיאופוליטי יורע עבורנו לפני שיהיה טוב יותר ויש לומר זאת ללא כחל ושרק. רק משנדע, נדון בכך ונהיה מוכנים נפשית לאשר עומד למולנו, בעוד אנו מסירים משקעי עבר בינינו ומאמצים אחדותנו, נוכל לשאת את הנטל על גבנו עד יכונו ימים טובים יותר.
הפוליטיקה איננה באשר ליכולתו של הפוליטיקאי להוציא הטוב ביותר בכל מצב ובכל תנאי עבור עמו, אלא הינה 'אמנות האפשרי' דהיינו - יכולתו של הפוליטיקאי להביא בחשבון את כלל הגורמים הרלוונטים ולהוציא החלטה מאוזנת אשר במסגרת האילוצים הקיימים, תהיה הטובה ביותר לזמן ולתנאים נתונים.
פשרת נתניהו באשר ל"צמצום היקף הבנייה" בגושי התיישבות איו"ש היא מסוג זה. מאידך-גיסא, ישנם גורמים במפלגת הליכוד אשר חשים צודקים ובדין, אך אינם חכמים ולכן אצים לשפוך המים יחדיו עם התינוק. לאלו נזכיר, "תפסת מרובה, לא תפסת".
הפלשתינים ממילא, כדרכם, יחמיצו כל הזדמנות בדרכם לשלום, לא מפאת אווילותם, באשר הם אינם כאלו, אלא מפאת שמרביתם אינם מעוניינים לעת הזו כלל בשלום עמנו, הם מעוניינים אך במצב שלום בלעדינו וזאת להוותם לא נוכל להרשות.
