ההגדרה של הפרעת קשב וריכוז, הפכה למותג נפוץ מאוד בשנים האחרונות, בעיקר כאשר המערכת החינוכית בתא המשפחתי, המערכת החברתית והמערכת ההשכלתית (שמשום מה, נקראת "מערכת החינוך"...), כולן או מקצתן, לא מצאו כלים נאותים, כדי להתמודד עם ההתנהגות החריגה, המאפיינת הגדרה זו.
לצערי, הצורך הראשוני של המערכות הללו, הוא למגר את התופעה, כדי שהילד "יהיה בסדר" ולא יפריע להרמוניה הסביבתית. קשה לי להתחבר לדעה, שההפרעה היא תולדה של בעיה נוירולוגית בלבד. אינני מתעלם ממנה, אך נדמה לי, שהפריזו בהכללתה הגורפת.
בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה, היו ילדים שובבים, חצופים, חולמניים ועצלנים. ילדים כאלה בחלקם הגדול, יוגדרו בימינו, כבעיתיים עם הפרעת קשב וריכוז.
מה קרה? הילדים השתנו? או שאולי אנחנו השתנינו? ובעצם, מה לא השתנה? והאם השינויים מחייבים החמרה ביכולת הקשב והריכוז?
הבה נבדוק את "הרוחות הנושבות" בחיינו העכשוויים בארץ ובעולם - האם אין בהן סממנים מובהקים של הפרעות - בקשב, בריכוז, ברוגע, במתינות, בחמלה, בסבלנות ובסובלנות? האם האמירות - "חייב", "מוכרח", "צריך", המנחות את חיינו, לא קברו תחתן את המונחים - "בוחר", "אוהב", "רוצה"?
ההוויה משפיעה
אני מאמין שהוויה זו משפיעה גם עלינו, גם על הילד, גם על סביבת חייו וכמובן גם על התנהגותו. משיחותיי עם הורים, מורים, מטפלים ומטופלים, במהלך השנים שאני מתעניין בהפרעה זו, התברר לי, שבמקומות, במצבים ובזמנים מסוימים, הילד מתנהג בסדר, הוא קשוב, רגוע ומרוכז.
אם אכן כך הדבר, מה קרה לבעיה הנוירולוגית? האם לפתע היא נעלמה? או שאולי תובנות כגון: "חנוך לנער על-פי דרכו"... "כל אחד, הוא אחד יחיד ומיוחד"... ו"ילד מועסק לא מעסיק", אכן מיושמות במצבים אלה כראוי!?
