השאלה הנותרת פתוחה, אם כן, היא מה מנסה הנשיא אובמה להשיג בעסקה זו. כאשר נודע לנשיא על בקשתה של אירן לקבלת אספקת דלק לכור, הוא כנראה ראה בכך הזדמנות כדי לבחון את כוונותיה של אירן, תוך הקטנה משמעותית במקביל של מלאי האורניום המועשר בדרגה נמוכה שיעמוד לרשותה. הרעיון של הקטנת מלאי האורניום המועשר בדרגה נמוכה הוא כשלעצמו מהלך חיובי, אך הצעד לא תוכנן תוך היצמדות למטרה הגדולה יותר של חסימתה של אירן בדרכה להשיג יכולת גרעינית צבאית. כאן טמונות הבעיות של עסקה זו.
כיצד יכולה העסקה המוצעת לשמש מבחן לכוונותיה של אירן? ההיגיון הוא ככל הנראה שאם אירן מוכנה להעביר חלק ניכר ממלאי האורניום המועשר בדרגה נמוכה שלה למטרות שלום, הדבר מצביע על כך שכוונותיה הן ככל הנראה כוונות שלום, או לכל הפחות לא צבאיות מיידיות. ולהיפך, אם תסרב אירן לתת את הסכמתה לעסקה, יהיה בכך אות משמעותי לכך כי כוונותיה אינן כוונות שלום טהורות: כלומר, כי היא שומרת את האורניום המועשר למשהו אחר.
מבחן זה, עם זאת, לוקה בחסר בשני היבטים חשובים. המימד הראשון מתייחס לתנאיו של המבחן עצמו. גם אם אירן נותנת בסופו של דבר את הסכמתה לעסקה, לא יהיה בכך בשום אופן כדי "להוכיח" כי כוונותיה הן כוונות שלום, מכיוון שהיא תוכל לחשב כי יעלה בידה לשוב ולמלא את כמויות המלאי בנתאנז במהירות יחסית, ואולי לעשות שימוש גם במתקנים סודיים אחרים למטרה זו. יתרה מכך, אירן עובדת על מסלול הפלוטוניום במתקן שבאראק. באופן דומה, אם תסרב אירן לעסקה, לא יהיה בעצם סירובה זה משום "הוכחה" לכך שכוונותיה הן בהכרח צבאיות.
הפגם השני הוא עצם הצורך הקיים לבחון את כוונותיה של אירן. למעשה, קיימים כבר די והותר סימנים לכך כי כוונותיה של אירן אינן כוונות שלום. אין צורך להרחיק לכת ולהתבונן אל מעבר לסבא"א עצמה – לא בעמדותיו של המנהל הכללי שלה אל-בראדעי, כי אם באלה של סגנו, אולי היינונן. היינונן ציין כבר בחודש פברואר 2008 כי בידי הסוכנות היו ראיות שלא עלו בקנה אחד עם כל הסבר אחר מלבד זה שאירן שואפת להשיג יכולת גרעינית צבאית. קיומו של מתקן ההעשרה השני בקום מעיד אף הוא על כך.
כשלעצמם, מבחנים אלה של כוונותיה של אירן אינם תורמים דבר, אך הבעיה היא שהם יכולים גם להיות מסוכנים. בשל ה-framing של אותו ה"מבחן", אם לבסוף תודיע אירן השבוע על הסכמתה לעסקה – במיוחד לאחר שהיא הודיעה כי היא זקוקה ליותר זמן לאחר שארצות הברית, רוסיה וצרפת כבר הסכימו שלושתן – קיימת סבירות גבוהה לכך כי נחישותה של הקהילה הבינלאומית להתמודד עמה בקשיחות תקטן באופן ניכר. הדברים ייראו כאילו אירן בחרה "סוף סוף" במסלול של שיתוף פעולה, כאשר במציאות אותה העסקה הספציפית לא תוביל לדבר מעבר (במקרה הטוב) לעיכוב תוכניותיה של אירן.
הקהילה הבינלאומית אינה יכולה להרשות לעצמה לאפשר לעסקה זו להסיח את דעתה מן המטרה הרחבה יותר שהיא הציבה לעצמה, קרי עצירתה של אירן בדרכה של זו לפיתוח נשק גרעיני.
אם תקבל אירן את העסקה, האתגר עבור הקהילה הבינלאומית יהיה להמשיך לשאת ולתת תוך הקפדה על אותה מידה של נחישות כפי שהייתה קיימת לפני שהעסקה סוכמה. לכל הפחות, יהיה על הקהילה הבינלאומית לשקול את עיכוב אספקת הדלק עבור הכור הגרעיני האירני עד אשר יושג הסכם נרחב יותר עם אירן שיתמודד עם הסוגיות האמיתיות המהוות סיבה לדאגה.
ואם תדחה אירן את העסקה, תיוותר הקהילה הבינלאומית במצב מביך, ואולם לכל הפחות נחישותה בכל הנוגע לעצירתה של אירן תמשיך ככל הנראה להיות איתנה.
