החלטת ההקפאה לוקה בחסרונות רבים ומזיקים. יש בה איוולת פוליטית (ויתור פסול עקרונית, ואפילו ללא כל תמורה מהאמריקנים או מהאויב), שקר והונאה (כאילו מדובר בצעד זמני, בשעה שברור שהלחצים שהביאו להקפאה הם כאין וכאפס לעומת אלה שיביאו להארכתה), חוסר איזון (בשעה שמקפיאים יהודים מאפשרים הקמת עיר ערבית חדשה, בעידודה של הקרן הקיימת לישמעאל ובניגוד לייעודה), חוסר שוויון (אין אכיפה על בנייה של ערבים), ופגיעה בזכויות האדם והקניין של יהודים בלב ארצם, רק בשל היותם יהודים.
אבל, בנוסף על החסרונות הכבדים הללו גלומות בהחלטה גם פגיעות חמורות בדמוקרטיה הישראלית. מה הטעם בבחירות שבהן הבוחר הישראלי זז בכיוון מסוים - הן לפי הסקרים לפני הבחירות והן לפי תוצאות ספירת הקולות - אם הנבחרים מבצעים את מצע האופוזיציה? כך במדיניות הספר הלבן של צמד המקפיאים בנימין ברק ואהוד נתניהו, כך בטיהור האתני הכוחני והגזעני שביצע
אריאל שרון, וכך כשמדובר באיש ה"מורשת"
יצחק רבין שהתנגד להקמתה של מדינה פלשתינית אבל הניח את התשתית להקמתה. כאשר הבין את גודל שגיאתו הוא ניסה להשתחרר מן המלכודת, ואז נרצח.
בנימין נתניהו נבחר פעמיים לראשות הממשלה על-ידי ציבור שהתפכח מהזיות ה"שלום" ורצה שינוי. בכהונתו הראשונה הוא הסתפק במזעור נזקי אוסלו, למרות שנבחר כדי להפסיק כליל את התהליך המסוכן ולבצע פניית פרסה. בכהונתו השנייה הוא נענה ונכנע ללחצים מבחוץ (אובמה) ומבפנים (תקשורת הדוחקת בו "להשתנות" ולבצע מדיניות שלא לשמה נבחר). מי צריך בחירות? לחילופין, כדי להיכנע ללחצים מספיק היה לבחור ב
ציפי לבני: היא הייתה נכנעת גם בלי שהדבר ייכפה עליה ובלי להבין את המשמעויות. אבל, הציבור רצה שינוי ולא כניעה. וכן, בין שתי כהונותיו של נתניהו ספג הבוחר הישראלי מכה מידיו של אריאל שרון - האתרוג - שפעל בניגוד לדעת בוחריו ומפלגתו.
נתניהו בכיסו של פרס
בעוד הדמוקרטיה הישראלית מקרטעת בין ראשי ממשלה המתכחשים להבטחותיהם ולבוחריהם,
שמעון פרס עשה חיל: בימי רבין הוא היה שר חוץ; בעקבות רצח רבין הוא נעשה ראש ממשלה; אצל שרון הוא היה שותף ואיש סוד; ובשנים האחרונות הוא הנשיא.
בנימין נתניהו נבחר פעמיים לראשות הממשלה. בבחירתו הראשונה - מול שמעון פרס כיריב. בבחירתו השנייה, עם פרס כנשיא, הוא מעביר למעשה רבות מסמכויותיו כראש ממשלה לשמעון פרס, אשר מוביל ומנווט ומקיים מגעים מדיניים כאילו יש לו סמכויות-על, מעל ראש הממשלה הנבחר. נתניהו החושש לשלוט אינו מקיים את המנדט שניתן לו בבחירות, ומאפשר לפרס מעל ולברק משמאל לנגוס בסמכויותיו. ספק אם יש בסיס חוקי להאצלה זו של סמכויות מראש ממשלה לנשיא. ברור שאין זה קיום רצון הבוחר.
במציאות של הדמוקרטיה הישראלית המעוותת נראה שנתניהו מסתפק בתפקיד סנצ'ו פנסה לצידו של דון (פרס) קישוט הממשיך לחפש את דולסיניאה, המסמלת את ה"שלום" ההזוי המבוסס על איוולת שתי המדינות.
הדמוקרטיה בישראל מתייבשת
במערכות הבחירות האחרונות נראתה תופעה של אדישות ושל ירידה בשיעור ההצבעה. התופעה אינה מפתיעה כאשר הבוחר מגלה שאין משמעות להצבעתו: בין אם יבחר בבנייה או בהקפאה - יקבל הקפאה; בין אם יבחר בהתיישבות או בגירוש - יקבל גירוש; בין אם יעדיף את החזון הציוני או את איוולת שתי המדינות, יקבל מדינה פלשתינית; בין אם יבחר אופק מדיני ליהודים או לאויביהם, ממשלתה של מדינת היהודים תראה את עיקר ייעודה ב...הקמת מדינה לאויב. כאשר אין משמעות להצבעתו של הבוחר, הסכנה היא שהוא ישאל את עצמו מי צריך בחירות, ובסופו של דבר ימאס בדמוקרטיה.
לכך יש להוסיף את דיווחיה המגמתיים של התקשורת "הממלכתית" - "כלב השמירה של הדמוקרטיה" בעיני עצמה - על התנגדותם של המתיישבים כאילו היא אלימה ובלתי דמוקרטית, תוך התעלמות מכך שלמחאתם שותף רוב הציבור הישראלי, כפי שהראו הבחירות השנה.
מעשהו של נתניהו המקפיא, כהמשך למעשיהם של שרון המגרש ושל רבין המייבש עלול לגרום בנוסף על הכל גם הקפאה, גירוש וייבוש למשטר הדמוקרטי בישראל.
