בתולדות ישראל עמדו בראשו מנהיגים מסוגים שונים. המנהיג הראשון של העם בארצו, יהושע, השאיר חלקים מהארץ בלתי מורשים (עיין יהושע פרק י"ג), וגם לאחריו לא הורישו בני ישראל את כל הארץ (שופטים פרק א', פסוקים כ"ז-ל"ו). השופטים שבאו אחריו התגוננו מפני התנכלויות חוזרות ונשנות מפני הכנענים, החתים, האמורים, העמלקים, החווים, היבוסים, המדיינים, הצידונים, המואבים וכמובן - הפלשתים. המנהיגות הרוחנית של השופטים, הלוויים והכוהנים אשר גרו בקרב שבטי ישראל, אפילו לא הצליחה להניא את העם מפני נהייה אחרי עבודה זרה. לשפל המדרגה הם הגיעו בקרב אבן העזר (שמואל א', פרק ד'), בו בני ישראל ניגפו בפני הפלשתים וארון הברית נלקח שלל. כישלון זה היה ככל הנראה בין המניעים שהביאו את העם לדרוש להם מלך, כפי שמצוטט בכותרת (שמואל א' פרק ח', פסוק ה').
למרות ששמואל לא אהב את הדרישה, ואפילו אלוהים התייחס לדרישה זו בביקורת מסוימת (ראו שם בהמשך), ההיסטוריה מלמדת כי האינסטינקט הבריא של העם שדרש לו מלך חילוני הוכיחה את עצמה. לאחר התחלה קשה בתקופת מלכות שאול, הגיעה הממלכה הישראלית לשיא תפארתה בימי מלכות דוד ושלמה. לא זו בלבד שההצלחה התבטאה במישור הצבאי, אלא אף במישור הדתי עם נטישת עבודת האלילים ובניית בית המקדש הראשון. הצלחה זו הלכה ודעכה ככל שהלכידות של העם מאחורי המלך פחתה.
בימי עזרא ונחמיה, שהיו מנהיגים רוחניים, החלה שיבת ישראל מגלות בבל, אך תקומה זו לא האריכה ימים. הפעם הבאה שבה ממלכת ישראל שבה והתרחבה הייתה בימי מלכות בית חשמונאי. שוב, הנהגה חילונית, ושוב הצלחתה הייתה תלויה במידת הלכידות של העם מאחוריה. פילוגים וסכסוכים הביאו לבסוף גם לנפילתה של ממלכת יהודה החשמונאית.
בימים אלה בהם אנו מציינים את חג החנוכה, ראוי לציין כי בניגוד למה שמקובל להאמין, יהודה המכבי לא הביא לניצחון מלא על היוונים (או ליתר דיוק הסלאוקים, שמבחינה גיאוגרפית הם סורים). הן לאחר ניצחונותיו בקרב אמאוס ובית-צור, ובמיוחד לאחר תבוסתו בקרב בית-זכריה והמצור על ירושלים, הגיע יהודה המכבי להסכם עם ליסיאס, ראש שרי הממלכה של הסלאוקים, אשר העניק ליהודים אוטונומיה דתית מוגבלת בלבד. כאשר ניסה יהודה לנצל את האוטונומיה ולהתקדם לחירות מדינית מלאה, הוא נחל אומנם ניצחון כביר על צבאו של ניקנור בקרב אדסה, אך בתגובה נשלח נגדו צבא בפיקודו של בקכידס, ובקרב אלעשה הוא הובס ואף מצא את מותו. אחיו של יהודה, יונתן ושמעון, שירדו למחתרת במדבר יהודה, הצליחו בסופו של דבר בשילוב של יכולת עמידה צבאית, ובעיקר עם תחבולות מדיניות עקלקלות ורבות תהפוכות, להביא לכינונה של ריבונות מלאה. ההצלחה הגיעה לשיא בימי אלכסנדר ינאי.
גם במקרה של בית חשמונאי, הביאה המנהיגות החילונית לא רק להצלחות צבאיות-מדיניות, אלא אף להתפתחות דתית-תרבותית שתוצאותיה משפיעות עלינו עד עצם היום הזה.
לסיום, אנתץ עוד אמונה רווחת בלתי מדויקת. גם לאחר כישלונו של מרד בר-כוכבא היה עדיין רוב יהודי בארץ ישראל שנמשך לפחות עד סוף המאה החמישית, או המאה השישית, וגם לאחר מכן היה רוב יהודי בגליל. אך לעם שישב בציון הייתה רק מנהיגות דתית, שהאחרון בה היה הנשיא רבן גמליאל השישי. העובדה שלא קמה להם מנהיגות חילונית אפילו לא במחתרת, הביאה לכך שהיישוב היהודי לא היה במצב שיאפשר לנצל את ירידת האימפריה הרומית ואחריה הביזנטית, בדרך שבה החשמונאים ניצלו את דעיכתה של האימפריה ההלניסטית, ובסופו של דבר מצבם הפסיבי הביא עליהם את ההשמדה והשמד.
הלקח שאותו יש ללמוד מן ההיסטוריה הרחוקה שלנו הוא שעלינו להיות מאוחדים מאחרי המנהיגות החילונית שלנו. גם היא עלולה לטעות, אך הפילוג והתככנות יביאו בוודאות לתוצאות חמורות שבעתיים. עומדת בראשנו כעת ממשלה ומנהיגים שיעדיהם ואמונתם ראויים, ועלינו לחזק את ידם ולתת להם את מלוא חופש הפעולה לנקוט בכל התחבולות המדיניות העקלקלות שיאפשרו את השגת מטרותינו.
ראוי כמובן לזכור גם את הלקחים מהעת האחרונה. כשלא עמדנו מאחורי ראש הממשלה שמיר קיבלנו את הסכם אוסלו, וכשלא עמדנו מאחורי נתניהו בקדנציה הקודמת שלו, קיבלנו את מתווה קלינטון ואת גל פיגועי ההתאבדות הקרוי אינתיפאדה שנייה.
"וַיָּרִעוּ כָל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ, יְחִי הַמֶּלֶךְ”.
