יש בארץ מסעדות שקנו את עולמן בעטיו של שף עתיר-מוניטין; יש אחרות שהעפילו אל על לאחר שדרוג תפריטן; ויש גם כאלה שמצליחות רק משום שהן זורמות עם האופנה הקולינרית העכשווית.
"הרברט סמואל", הנושקת לטיילת התל-אביבית (רחוב קויפמן 6), ענתה תמיד על כל הציפיות האלה, ובגדול, עד שלאחרונה חל בה מהפך לרעה. כשהגענו אליה, בשעת צהריים, סמוך לשעת פתיחתה, הופתענו לגלות בה תפריט חדש, שלא ידע את יוסף. נמחקו ממנו, בזה אחר זה, מעדנים שהיו בו לתפארת קולינרית, כמו צלעות-כבש או כבדי-עוף. למלצרית האדיבה היו גם בשורות-איוב: שורה של מעדנים, שלטשנו אליהם עין, "אזלו", לדבריה, כבר בשעה כל כך מוקדמת.
בלית ברירה נאלצנו להתפשר על המוכן. לפחות שאבנו נחמה מן הפתיח שנותר שריר וקיים: סלסלת-לחם-שאור, חם ומהביל, עטוי כולו באגוזים, תוצרת-בית, כשלצידו צלוחית נדיבה עם ממרח משגע של זיתים כתושים. בשום מסעדה אחרת לא הצלחנו, עדיין, למצוא, אפילו חיקוי מוצלח שכזה.
פשרות
אלא שלא על הלחם לבדו יחיה האדם. כמנה עיקרית הזמנתי ניוקי-אפונה וערמונים, שהיה טעים כשלעצמו, אבל ששחה ברוטב שמנוני מדי ומעצבן. בת הזוג, שהתפשרה על רולדת עגל-חלב עם קנלוני, נזכרה, בערגה, במנות מוצלחות יותר שאכלה כאן בעבר הלא-רחוק כל כך.
אבל האכזבה הגדולה ביותר הייתה הקינוח. מסתבר שגם כאן עלה גרזן הכורת ומה שבא לנו לא בא, מן הסתם, לקונדיטורית עתירת התהילה של "הרברט", נעמה שטייר. על-פי עצה לא נבונה שקיבלנו, הלכנו על הטארט-טאטן-אגוזים, שהיה קמחי ודייסתי מדי, ומה שהציל מעט את מצבו המדולדל הייתה גלידת האמרנו, בעלת הארומה ומשיבת הנפש שהוגשה בצידו. מזל שלא הלכנו על הפרופיטרולים - משום מה גאוות היחידה של "הרברט" - באשר אלה ממולאים, לדאבון הלב, בגלידה במקום בקרם-שניט, שמעניק להם את טעמם המיוחד.
לעומת זאת, על האספרסו והסודה-סן-פלגרינו לא היו לנו טענות ומענות. אלה שטפו באחת את הארוחה שבאה אל קירבנו. עכשיו לא נותר לנו אלא לקוות שהתפריט מן העבר יוחזר אחר
כבוד ל"הרברט" במהרה בימינו. אחרי ככלות הכל הוא שווה הרבה יותר מזה המוצע כיום.
על הארוחה לשניים, עם שירות אדיב וממושמע, שילמנו 290 שקל, כולל תשר של 15 אחוז.
