ציונות ללא ציון

ישראל איננה מדינה שבה הציבור החי בה נדרש להכריע בין אכילת דבש או שוקולד. מי שחי בישראל נדרש למאמצים עצומים כדי לשמור על המדינה. אין צורך לפרט מה חובותיו של ישראלי לעומת חובותיו של צרפתי או אמריקני, יהודי או לא יהודי. גם אם ינסו הפוליטיקאים למכור לנו סיפורים על חיזוק הקשר עם יהדות העולם וכדומה, לא יצליחו לשנות עובדה אחת בסיסית: לחיות בישראל, להרגיש את קצב פעימותיה, מלחמות ומשברים, ילדים המשרתים שלוש שנים או יותר, הורים שאינם עוצמים עין עד שבניהם ובנותיהם מצלצלים - כל אלה אינם דומים לקשיים שיש בארצות העולם. פעם קראו להם "נפולת של נמושות" או מיני כינויי גנאי אחרים. אלה הבוחרים לחיות בחו"ל זכאים לקבוע את גורלם לפי מיטב הבנתם, וכל כינוי גנאי אינו במקומו. באותה המידה, זכותם של הישראלים החיים במדינתם לקבוע את גורלם בהצביעם עבור אלה הראויים להנהיגם, לפי מיטב שיפוטם. לא אלה החיים בחו"ל יקבעו לנו מי יהיו מנהיגינו ולא אנו נקבע להם איך לחיות ואיפה. אם יתכבדו לחיות כאן, אפילו יבואו להצביע, גם אנו נכבד אותם.

בניגוד לתנועות לאומיות אחרות אשר מימשו את חזונן הלאומי בטריטוריה מוגדרת בה חיו מרבית האזרחים העתידיים, הציונות באה לעולם כשבארץ ישראל 28,000 יהודים שכונו "היישוב הישן" - סימן היכר לסיבות הדתיות בגללן חיו כאן. הציונות הביאה רוח חדשה בקרב היהודים, רוח של התחדשות ב"ארץ חדשה נושנה", כשרבבות יהודים יעלו אליה ויקימו את ביתם הלאומי. מכל כנפות העולם, כך קיוו הציונים ה"שמאלנים" ששללו את הגולה שלילה מוחלטת, יבואו יהודים כדי לחיות יחד, לבנות ולהיבנות בארץ האבות. זו הייתה תמצית הציונות, הליבה שסביבה התווכחו הציונים השונים על הדרך ועל אופייה של המדינה. ברם, כולם, ללא יוצא מן הכלל, ראו בישיבה בארץ ישראל או במדינה היהודית, עיקר הציונות. והנה, כיום יש המנסים לערער על מוסכמות, ומתוך אינטרסים פוליטיים מוכנים למכור הכל, כולל את לב הציונות. אם עד היום נהגו האנטי-ציוניים להגיע לישראל ברכבות אוויריות רק כדי להצביע ולהשפיע, לנצל את מוסדות המדינה לטובתם האישית ובה בעת למרוד נגדם, הרי שבעוד חודשים לא רבים, אם הצעת החוק של ראש הממשלה תעבור ותהפוך לחוק, אפילו את המאמץ הקטן הזה של להגיע לישראל ולהצביע - לא יצטרכו לעשות. ראוי להבהיר נקודה מאוד רגישה: היהודים המתנגדים לציונות אינם פחות יהודים, ומדינת ישראל תשמח אם יעלו לישראל ויחיו בה חיים יהודיים שלמים. גם אלה אשר החליטו לעזוב את ישראל משיקולים כאלה ואחרים, אך מחזיקים בתעודות זהות ישראליות, אינם, חלילה, יהודים סוג ב'. את בחירתם לחיות בגולה יש לכבד. מכאן ועד להפיכתם לציונים, הדרך ארוכה מאוד.

לסיום, מילה לטוקבקיסטים (אם יהיו): ההתלהמות אינה הדרך שלי, אינה עושה רושם עלי, היא רק גורמת לתחושת בחילה. מי שינסה לקטלג את המאמר או את הכותב כשייך לשמאל או לימין, כמיטב המסורת, טעות בידו. מוטב לא להגיב מאשר להתבזות בתגובות מבחילות.