הצבעת ישראלים בחו"ל - לא אם, אלא איך

אין כמעט מדינה בעולם בה לא פתרו הרשויות את הבעיות הלוגיסטיות המאפשרות את מימוש זכות ההצבעה. הפתרונות שונים ומגוונים ולעיתים יצירתיים, אולם זכות ההצבעה מוקנית. מדינת ישראל לא ששה לפתור את הבעיות הלוגיסטיות האלה מפני טעמים שונים השייכים בעיקרו של דבר לשני זנים:

• הזן האחד הוא מוסרי, בחינת אין הדעת סובלת כי מי שנטש את חובת ההגנה על הארץ בגופו יבוא ויקבע בקולו מי יוציא ומי יביא את העם הזה למלחמות בהן הוא עצמו לא יכול להיות בין הנופלים חלילה או הנפצעים.

כל כמה שרוב מתנגדי התיקון מאמצים את הטיעון המוסרני הזה, הוא אינו עומד בקלות בפני הביקורת. ישראלים רבים, כנראה רבים מדי, הדרים בארץ והמצביעים בארץ, רואים עצמם פטורים מחובת ההגנה על הארץ בגופם. אם הקריטריון למימוש זכות ההצבעה הוא בשירות המולדת, הוא צריך להתקיים בארץ כמו בחוץ לארץ. הוא אינו עומד בפני הביקורת, כי נלכדים בטיעון הזה רבבות אנשי מילואים הנמצאים בחו"ל זמנית ואינם יכולים להצביע מפני שדינם לגבי זכות ההצבעה כדין מי שנטש. הוא אינו עומד בפני הביקורת, כי אין המדינה פותרת את ילדי הישראלים מלשרת, והם חייבים בגיוס עם הגיעם לארץ, ורבים מהם אכן באים מרצון ומתגייסים. לזן הזה שייך גם הטיעון של הסנטימנט הציוני, הרואה במי שהיה ישראלי ונטש אדם שיש במעשהו ממד של מעילה בקדושת ישראל ודינו חמור מדינו של מי שמעולם לא היה ועל כן, מעולם לא בגד. טיעון זה, שאי-אפשר להתווכח איתו עם מי שמאמין בו באמת ובתמים, גם אי-אפשר לקיימו בעידן הזה. ישראלים שעזבו את הארץ אינם מוקצים עוד, והם פעילים באקדמיה, וישראל גאה בהם אם הם קונים לעצמם שם. יש מהם מגנטים המפרנסים בכספם את המגביות והם מתקבלים כאן בכבוד מלכים, ואפילו מי שחשב על 'נפולת של נמושות' לא כלל אותם כבר בזמנו בקטגוריה הזאת. מכל מקום, גם מי שמעולם לא נטש, נתפס בעוון הנוטשים רק מפני שהוא אינו בישראל ביום הקלפי.

• הזן השני של הטיעונים הוא ליגליסטי-לוגיסטי. אין בנמצא בארץ מנגנון מעודכן היכול לקבוע באורח מוסמך מיהו ישראלי, ישראלי-יהודי או ישראלי-ערבי, בן-יהודי או בן-ערבי, ועל כן אין אפשרות להכין ספר בוחרים הכולל ישראלים בחו"ל. אין מנגנון מעקב אחר היילודים ולא, רחמנא לצלן, אחר המתים, ואין על כן אפשרות פרקטית והוגנת להבטיח בחירה של מי שזכותו לבחור, או למנוע ממתחזים ומרמאים שאפשר לגייסם בנקל לשם זיופי בחירות, לנצל את נהלים לרעה.

לזן הזה של הטיעונים שייכים טיעונים נוספים, כגון איך עורכים ומי מממן תעמולת בחירות של מועמדים לכנסת בחו"ל, המתפרשת כידוע מסידני עד ללוס אנג'לס, מאוסלו עד קייפטאון. מועמדים אלה הם מכל המפלגות, יהודים על כל גוניהם, ערביים על כל נטיותיהם הפוליטיות. איך מונעים ייצוא של פוליטיקה ישראלית על מיטב נשיכותיה ושריטותיה לכיכרות העולם, או איך לא מונעים כי אי-אפשר, אבל איך נושאים בתוצאות. הטיעונים האלה הם רציניים ולמעשה, אם הכנסת אכן תחוקק חוק שיאפשר את הבחירה, בטיעונים אלה היא תצטרך לעסוק בטרם תניח הצעה אינטליגנטית על השולחן. השאלות האלה הן ליבת העניין המעשי. אין כל שחר בחשש כי ההצבעה של ישראל בחו"ל תשנה את מאזן הכוחות בארץ. כל בדיקה ובחינה מראה כי שיעורי ההצבעה אינם יכולים להיות משמעותיים, גם אם תיפתרנה כל הבעיות הלוגיסטיות. כל מה שידוע על ההשפעה של הקולות האלה בארצות הרבות, המאפשרות הצבעת אזרחים באשר הם, מוכיחים זאת. סוף דבר: מה שחשוב באמת הוא כי אזרחות ישראל היא זכות שאסור ליטול אותה, כי המחיר הציוני הוא גדול מדי. אי-הענקת זכות ההצבעה היא הצהרה ישראלית כי ישראל ויתרה עליו, אם לא להלכה - הרי למעשה. החלת אפשרות ההצבעה היא יותר מהצהרה. היא הבעת תקווה כי סוף דבר, גם הישראלי שאינו כאן, על מקומו יבוא בשלום.