במדורו היומי של עיתון "הארץ" - "היום לפני" - הובאה לפני מספר ימים פרשיה משנת 1971 בכותרת "קצינים נענשים על פעולות חריגות בעזה". היו אלה מספר חיילי נח"ל אשר דיווחו לראש הממשלה, לשר הביטחון ולרמטכ"ל על חיילים אשר בלא הצדקה לא כבשו את ייצרם והיכו בתושבי מחנות הפליטים שברצועה, בזזו רכוש וזרעו הרס בבתים.
התגובה לדיווחם הייתה מיידית. עוד באותו יום שבו התקבל המכתב בלשכות הרמות, מונה קצין חוקר בדרגת אל"מ לבדיקת הטענות. "היו מעשים חריגים" אמר הרמטכ"ל חיים ברלב, ודיווח על "נזיפה אדמיניסטרטיבית כלפי שני קצינים בכירים וקצין אחד נוסף, ועוד קצין ומספר חיילים יועמדו לדין משמעתי".
פרשייה זו זכורה לי, כמי שהיה מתאם הפעולות בשטחים באותה עת. היו אלה ימים של שיא בפעולות הטרור הפלסטיני ברצועה. הפרשייה פרצה ימים ספורים לאחר רצח בני משפחת ארויו, אשר נפגעו מרימון יד ששולשל לתוך מכוניתם, ובתגובה ננקטו על ידנו פעולות נרחבות כנגד המחבלים במחנות הפליטים המרכזיים.
התגובה המיידית למכתב אשר ננקטה על-ידי המערכת הביטחונית - לא ביקשה להסתתר מאחורי הנסיבות הביטחוניות הקשות. להפך - ראינו במצב זה את המבחן האולטימטיבי למדיניותנו, לצורך לקיים אבחנה ברורה בין הטרוריסט לבין האוכלוסייה הבלתי מעורבת.
ידענו היטב כי האוכלוסייה הערבית-פלסטינית תתקשה לחיות תחת-כיבוש לאורך זמן. נקודת-מוצא זו היא שהנחתה את מדיניותנו. בה בעת, ידענו כי המבחן האמיתי של מדיניותנו לא ייקבע בהצהרות ובקוד ההתנהגות המושלם שאותו ננסח. התנהגותם של אלפי חיילים ושוטרים, של מאות עובדי המינהל האזרחי הפועלים בשטח ויחסם היומיומי של אלה לאוכלוסייה שבשליטתנו - הם מבחן האמת שלנו.
הניסיון מורה כי סכנת ההסתאבות היא בלתי-נמנעת. ויש רק דרך אחת למנוע זאת - ידיעת הכל כי כל דיווח וכל תלונה ייבדקו מיד, וייענשו ללא שהות ובמלוא חומר הדין. היו לנו משושים בשטח, ביקשנו לקבל דיווח מיידי על כל מעשה חריג, ודיווחים אלה הגיעו היישר לדרגים הגבוהים ביותר. גם האוכלוסייה הערבית המקומית - ברצועה ובגדה המערבית - הוזמנה להתלונן, וידעה כי כל תלונה תטופל. תיבדק ואם הייתה מבוססת - גם תתוקן מיד.
קשה להאמין במציאות של היום, כי ניתן היה לקיים מדינה השונה כל-כך מן המציאות של ימינו. זה חייב מאמץ יומיומי, ללא הרפיית הרסן.
פרופ' ברנארד לואיס התייחס לכך בהרצאה שנתן ב-1987, ימים לפני שפרצה האינתיפאדה הראשונה. הוא הצביע על "הקלות יוצאת-הדופן" שבה שולטת ישראל בשטחים שכבשה, וראה בכך כמעט "נס". הוא ניסה גם להציע הסבר - מדיניות הממשל הישראלית, דרכי התנהגותו ויחסו לאוכלוסייה הפלסטינית הפכו את הממשל לעדיפות שנייה כמעט לכל הפלסטינים שבשטחים. ישראל לא הייתה הקדימה הראשונה של איש מהנכבשים, אך כמעט לכולם הייתה הקדימה השנייה. תומכי ירדן אמרו "מוטב ישראל ובלבד לא אש"ף. הישראלים אינם שודדים, טרוריסטים ומאפיונרים". ואילו תומכי אש"ף, שהיו עוינים את בית המלוכה ההאשמי, אמרו "מוטב ישראל ובלבד שלא הירדנים. הישראלים אינם יורים בנו בראש חוצות".
אכן, הרבה השתנה בארבעים השנים. האמנו אז כי אפשר גם אחרת, ובמשך כמעט עשרים שנה אף הוכחנו זאת.
