המדינה היהודית היא אבן יסוד בפרויקט הציוני, המתעלם באופן מכוון מקיומם של הפלשתינים במולדתם ורואה בהם מכשול. הפרויקט הציוני שואב את ערכיו ואת הלגיטימיות שלו ממייסדיו, ואת ההצדקה לקיומו מאספקטים היסטוריים-דתיים. ישראל מערבת את האספקט הדתי בהגדרת האזרחות, ומשתמשת בהלכה הדתית כדי להצדיק את קיומה אף כי אינה מדינת הלכה יהודית.
החתירה למימוש הפרויקט הציוני וחלום הקמתה של המדינה היהודית הפכו מחתירה דתית-הלכתית גרידא (תוך שימוש בסמלים ובטקסטים דתיים כדי לגייס את הציבור ולכוננו כעם) לפרויקט גזעני ואלים כאשר נתקלו בעם אחר, שבניו היו הרוב המוחלט במולדת שהציונות ניכסה לעצמה. במובן הזה, "המדינה היהודית" אינה שואבת את משמעותה ואת ערכיה הפוליטיים מן הרעיון "להקים בית לאומי לעם היהודי", אלא מהאמצעים והמוסריות המסתכמים בכך ש "המדינה היהודית" מנציחה את העימות בין החלום הציוני ובין המציאות הפלשתינית, ומצדיקה את הגזענות והאלימות הנדרשים כדי שהחלום יגבר על המציאות.
בהתאם לכך, פרויקט "המדינה היהודית" אינו תובע רק הקמת בית לאומי ליהודים, אלא גורר התנגדות אלימה לכל ריבונות ולכל זכות של הפלשתינים במולדתם, באמצעות 1) מניעת הקמת בית לאומי לפלשתינים בשטחי 1948; 2) מניעת שוויון מן הפלשתינים שנשארו עם היהודים בשטחי 1948, במסגרת המדינה; 3) מניעת מימוש זכות השיבה של הפליטים.
בעלי הפרויקט שופטים את המוסריות של המדינה היהודית במונחים של צידוק דתי-היסטורי, אך ההתנגדות לה חושפת את חוסר המוסריות שבהגשמת הפרויקט הזה, ואת האמצעים הפוליטיים הלא-לגיטימיים שבהם היא השתמשה ומשתמשת - אמצעים שהם חלק בלתי נפרד מן הפרויקט, ואינם אמצעי חירום שנכפה לפי הצורך. כך למשל, גירושם של הפלשתינים ממולדתם אינו תוצר של מלחמת 1948 או אחת מתוצאותיה ההכרחיות, אלא תוכנית שהוכנה מראש, שלפרויקט הציוני אין קיום בלעדיה. תוכנית זו מתייחסת לקיום הפלשתיני הפעיל במולדת כאל מכשול בפני הפרויקט הציוני, ותפיסה זו לא נעלמה גם לאחר המלחמה. מבצע ההיפטרות מהפלשתינים לא תם אם כן, אלא קיבל פנים אחרות: מלחמה בקיום הפלשתיני בתוך ישראל, הניסיון לחסל את הקיום הפלשתיני בלבנון, וההתייחסות לפלשתינים בגדה המערבית וברצועת עזה באמצעים הנעים בין כיבוש לחיסול.
חוסר הלגיטימציה וחוסר המוסריות של החלום הציוני אינם טמונים בתוכן הדתי-המיסטי שלו, או בעם היהודי המדומיין, שלא היה קיים קודם, אלא בעיקר בהתנגשותו עם עובדת קיומם של הפלשתינים, ובשימוש בכוח ובגזענות כשני אמצעים לטיפול בהתנגשות זו. כאמור, אמצעים אלה הם חלק מאותו חלום.
הקמת המדינה היהודית לא הושלמה עם הכרזת העצמאות שלה. ישראל ממשיכה להתייחס אל עצמה כאל פרויקט שטרם הושלם. היא ממשיכה להשתמש באלימות שיצרה את המדינה ומנסה להנציח את יהדותה בגלל אותה התנגשות מתמשכת עם הפלשתינים, שעדיין חיים על אדמתם.
מדינת ישראל הופכת את האלימות שיצרה אותה לחלק ממדיניותה, לאלימות ממוסדת, המאפיינת את יחסה לקיום הפלשתיני בתוכה.
המשבר שבו היא נתונה גובר כתוצאה מהסתירה החריפה בין שאיפתה להיות מדינה יהודית לשאיפתה לדמוקרטיה. בין סממניה של סתירה זו אפשר למנות:
- המדינה לא רואה בעצמה כמי שמייצגת חלק גדול מתושביה המקוריים;
- המדינה רואה בעצמה כמי שמייצגת עם יהודי מדומיין, שחלקו לא חי בה: יהודים רבים הם אזרחי מדינות אחרות המייצגות אותם;
- לא-אזרחים מסוימים מקבלים זכויות מיידית של הגירה, אזרחות וקניין, רק בגלל שייכותם האתנית;
- האידיאולוגיה הציונית היא אידיאולוגיית-העל של המדינה. עובדה זו באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים, החל בסמלים ובמועדים לאומיים, המבטאים אידיאולוגיה ציונית ויהודית בלבד, עבור בגיוס האידיאולוגיה באמצעות מערכת החינוך ואמצעי התקשורת והכחשת האחריות לנכבה של העם הפלשתיני וגירושו, וכלה באימוץ עקרונות ציוניים להנדסת האומה והשתלטות על הקרקע, וכמצפון שמכוון את המדיניות והפקרטיקות בסוגיות פוליטיות, תרבותיות ומשפטיות;
- החוק הישראלי תובע מסמלי המדינה וממוסדותיה הפוליטיים והתרבותיים לבטא את האידיאולוגיה הזאת ולהפיצה לא רק בקרב היהודים, אלא גם בקרב האזרחים הערבים;
- האזרחים הערבים מנועים מלבטא את זהותם הלאומית ואת ההיסטוריה שלהם, לפתח את תרבותם הייחודית, לבנות מוסדות תרבותיים משלהם ואף להשתמש בשפתם במרחב הציבורי ולשמרה. כמו-כן נאסר על המוסדות התרבותיים הרשמיים לבטא זהות לאומית ערבית או ללמד את ההיסטוריה ואת הנרטיב של הפלשתינים;
- המדינה מפקיעה קרקעות ומשתלט עליהן לטובת הרחבת ההתיישבות היהודית באופן בלעדי;
- הכנסת מחוקקת בשיטתיות חוקים שמטרתם להילחם בערבים מבחינה דמוגרפית (כמו חוק האזרחות והחוק נגד איחוד משפחות), כדי לשמור על רוב יהודי;
- כמעט כל המשאבים והתקציבים מוקצים לפיתוח ההתיישבות היהודית וחיזוקה ולהידוק הטבעת על הקיום הערבי;
- האידיאולוגיה של המדינה היא המסגרת הרחבה ביותר של הפעילות הפוליטית, כך שחל איסור על כל פעילות פוליטית שאינה מכירה בישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית.
האידיאולוגיה של המדינה היא המהות שלה מבחינה משפטית, תרבותית ופוליטית. הגדרתה של המדינה כיהודית ודמוקרטית מרוקנת אותה מתוכן, לא רק בגלל הסתירה בין שני המרכיבים (יהודים רבים, ובהם גם חוקרים ושופטים, מחזיקים בעמדה שאינה עולה בקנה אחד עם השיח הדומיננטי וסבורים שאכן יש סתירה כזו). הזרם המרכזי אינו רואה בסתירה זו מכשול בפני הדמוקרטיה, וטוען כי הדמוקרטיה ממילא אינה מוחלטת וכי בכל מדינה מוותרים מעט על הדמוקרטיה לטובת ערכים שהרוב קובע. הרוב שטוען שאין סתירה כזו מציב למעשה את היהדות ברמה אחת ואת הדמוקרטיה ברמה אחרת; אלה טוענים שהיהדות היא מהותה של המדינה בעוד שהדמוקרטיה היא הצורה שלה, ולפיכך אין כל סתירה בין המהות לתוכן.
בהקשר הזה, מפלגת בל"ד סבורה כי הדמוקרטיה היא צורה (כלומר משטר פרוצדורלי) שמחייב העדר מהות (כלומר תוכן אידיאולוגי).
הדמוקרטיה יכולה להתקיים כצורה של משטר רק אם המדינה ניטרלית ביחס לאידיאולוגיות לאומיות, ומושתתת על אזרחות ולא על שייכות אתנית. במצב שבו המדינה מאמצת מהות אידיאולוגית-לאומית ומשקיעה מאמצים בשימורה, המשטר מוותר על כללי המשחק הדמוקרטי, ובכך מרוקן מתוכן את תפקידה של הדמוקרטיה ואת מהותה - שהם במידה רבה הצורה שלה.
במקרה הישראלי, הבעיה אינה טמונה רק בסתירה בין המהות/ההגדרה או היעדים מצד אחד, ובין הצורה/המשטר מצד שני, אלא בהעדפת המהות על פני הצורה: כאן היהדות היא מקור הסמכות של הדמוקרטיה, והדמוקרטיה צריכה להתאים את עצמה ליהדות ולכונן את עצמה בכל פעם מחדש כדי לשמר את המהות - שכן בסופו של דבר היא זו שקובעת. המהות האידיאולוגית של המדינה יוצרת אזרחות אידיאולוגית, כלומר אזרחות ציונית. הפשרה האפשרית היחידה עם אזרחות מעין זו היא פשרה מעוותת והתבוללות, על חשבון השייכות והזהות הלאומית של הפלשתינים.
בניגוד לשאר מדינות העולם, ישראל אינה עושה הבחנה בין קיומה ובין הקיום היהודי. היות שהיא מתקיימת כמדינה יהודית ורואה בכך הצדקה לקיומה, היא אינה יכולה להתקיים קיום ליברלי. אין מדובר במדינה שלא הצליחה להיות דמוקרטית או לא יישמה את הדמוקרטיה, אלא במדינה שהצליחה ליצור וליישם מודל מיוחד שאינו יכול להיות מודל ליברלי.
ניתוח זה הוא הבסיס התיאורטי שעליו מושתת המצע הפוליטי של מפלדת בל"ד. בשל הסתירה המהותית בין הדמוקרטיה ובין הציונות (מהות המדינה היהודית) נאבקת בל"ד בציונות ומציעה למדינה היהודית אלטרנטיבה - מדינת כל אזרחיה. בל"ד הצליחה להפוך את הדרישה לשוויון האזרחים הערבים בישראל מתביעה של אינטגרציה לתביעה של מאבק בציונות, תוך שימת דגש על כך שהשוויון בלתי אפשרי במסגרת המדינה היהודית, אך הוא אפשרי, להלכה ולמעשה, במסגרת של מדינת כל אזרחיה. בל"ד סבורה כי התפקוד הפוליטי במסגרת המדינה היהודית מחייב אותנו להכריע בין הסתירות הבלתי נמנעות שיש באזרחות כזו לטובת זהותנו, או לפחות להוות מצפן מוסרי, הדרוש כדי להגן עלינו מפני זהות מתבוללת ומפני ישראליזציה מעוותת.
מדינת ישראל אינה תופסת את האידיאולוגיה הציונית שלה, או את האי-הפרדה בין קיומה כמדינה לבין קיומה כמדינה יהודית כעניין פנימי, אלא מנסה להכריח את כולם לקבל אותה ולכפות עליהם את תפיסתה זו. לפיכך היא אינה תובעת רק את זכות קיומה, אלא דורשת להכיר בה כמדינה יהודית. במילים אחרות, בצורה זו או אחרת היא תובעת מכולם להיות ציונים.
תביעתה של ישראל מהעולם להכיר ביהדותה מגינה על הגזענות הציונית, מצדיקה את מדיניותה נגד אזרחיה הפלשתינים, ונועדה לחסום כל אפשרות של שיבת הפליטים הפלשתינים. זהו ניסיון לזכות בלגיטימיות פלשתינית, ערבית ובינלאומית לציונות ולמשמעות המדינה היהודית, כלומר למנוע כל אפשרות של שיפוט ביקורתי. הציונות היא מבחינת ישראל חלק מכללי המשחק, ולא תוצר פוליטי הנתון לשיפוט ערכי.
פרויקט המדינה היהודית הוא פרויקט שלא יגיע ליעדו הנכסף כל עוד העם הפלשתיני לא מכיר בו. ישראל זקוקה להכרה זו כדי להגן על יהדותה. כאן בדיוק בולט התפקיד החלוצי של בל"ד בחשיפת הממד המסוכן שבמשמעות המדינה היהודית מבחינה תיאורטית ופוליטית. בל"ד חשפה את הסתירה הן בינו ובין הדמוקרטיה והערכים ההומניסטיים האוניברסליים, והן בינו ובין זכויותיו של העם הפלשתיני. אולי זה הדבר שמכעיס כל כך את הממסד הישראלי, ואולי זו הסיבה שהם רודפים את בל"ד, את הנהגתה ואת פעיליה.
