כמעט בכל בית-כלבו ניתן למצוא מסעדה מהירה, זולה וטובה, אבל מי שמחפש בכל עת ובכל מקום דווקא את הפתרון הזול ביותר - ימצא אותו בקניית מצרכים בשוק או במכולת השכונתית.
רק תייר שהוא היפוכונדר, או סתם אמריקני, יימנע, בדרך-כלל, משתיית מים. ככלות הכל, התושבים המקומיים, שאינם מהססים לשתות אותם כל השנה, נשארים בחיים. הסייג הוא, כמובן, במדינות המתפתחות של העולם השלישי, בהן מומלץ לשתות מים מינרליים בלבד מבקבוקים סגורים.
אם אתה תייר שמאוהב בסודה - ייתכן שתיאלץ לוותר על המים המוגזים פשוט משום שהם נחשבים למותרות יותר מיין. בצרפת למשל. אותם דברים אמורים לגבי הבירה: יש מדינות שבהן היא מאיכות מעולה, כמו בגרמניה, באוסטריה ובצ'כיה, ויש מדינות שבהן הבירה משולה ל...שתן.
ובאשר ליין: בצרפת, באיטליה ובספרד מקובל לשתות את המשמח-לבב-אנוש הזה עם כל ארוחה עיקרית. כך, למשל, נהוג להזמין יין לבן עם מאכל-דגים; יין אדום עם מאכל בשרי, ויין רוזה - עם כל דבר. לאיסטניסטים מומלץ יין אדום בצרפת, באיטליה ובספרד, ויין לבן בגרמניה. הרוזה, לעומתם, נחשב ליינם של אלה הפוסחים על שתי הסעיפים: משהו מעין חצי-תה-חצי-קפה. בכל מקרה חשוב שהיין הלבן יהיה צונן.
מי שמת על חלב, כדאי שיידע שלא בכל מדינה קיים פיקוח מוקפד על פיסטור. תייר שנוסע עם ילדים קטנים, שרגילים לשתות את המשקה הלבן, רצוי שיצטייד בחלב מעוקר. אגב, בצרפת נוהגים ילדים לשתות גם יין - מה שלא מחייב בהכרח את התייר הישראלי.
בעיית הכשרות מסבה כאב-ראש לא קטן לתייר האמון עליה. מסתבר שהגויים לא התחשבו בנו כשקבעו את המתכונים הלאומיים שלהם. הצרפתים, למשל, מתבלים את הבשר שלהם ברטבים למיניהם, המכילים גם שמנת; האנגלים מעריכים מכל הדגים דווקא את הצלופח דמוי הנחש, ואילו הבלגים נוטים למלא את הצלחת בכל מיני שרצים מן הים.
בלונדון, בפריז, או בוינה, אין שום בעיה למצוא מסעדה כשרה. לעומת זאת באתונה, בבוקרשט, בדלהי או ברנגון, ייאלץ התייר שומר הכשרות להסתפק במסעדה צמחונית, או בסתם ירקות ופירות טריים.
