חששנו שראש הממשלה
בנימין נתניהו מדרדר את ישראל לאבדון. הוא אישר עבודות בנייה באחד המקומות הרגישים ביותר בירושלים המזרחית, הוא אישר מבצע התנקשות של המוסד במדינה ערבית ידידותית, הוא הוכיח - בנאומים ובמעשים - שההתנחלויות חשובות לו מכל ניסיון להגיע להסדר עם הפלסטינים, ואפילו מהקשרים החיוניים כל-כך לישראל עם ארה"ב.
הדמיון מדהים, אך עסקינן בשנת 1997... שני חברים ותיקים שלי מ"מחנה השלום", פרופסור דני יעקבסון ופרופסור דניאל בר-טל, טלפנו אלי בדאגה: "ביבי מסכן את המדינה ומרחיק את השלום - ואנחנו נשתוק? בוא נתייעץ מה עושים, ונצרף להתייעצות עוד יונה חכמה ומנוסה". הסכמתי מיד. פגישת ההתייעצות הראשונה נערכה בביתו של "היונה החכמה והמנוסה", והכרתי את - דייב קמחי.
בנסיעה לביתו, אודה, התרגשתי. דייב היה כבר אגדה: יליד לונדון שעלה ארצה להילחם במלחמת העצמאות, נפצע בקרבות ירושלים, וכתב - עם אחיו העיתונאי - את הספר הראשון שתיאר את המלחמה גם מהזווית הערבית; מהאבות המייסדים של המוסד - האיש שהביא את המידע שחשף את אברי אלעד, "האדם השלישי", כבוגד ברשת הריגול במצרים בפרשת "עסק הביש", האדם שהמליץ לראש-הממשלה אשכול - אחרי מלחמת ששת הימים - להקים ישות פלסטינית, יצר את הקשרים הראשונים עם הנוצרים בלבנון, והגיע - בזכות מוחו היצירתי - לדרגת המשנה לראש המוסד; האיש שמונה בידי
יצחק שמיר להיות מנכ"ל משרד החוץ; המדינאי-היונה שהקים עם הרברט פונדק את "פורום קופנהגן" לקידום השיחות עם הפלסטינים; ואיש העסקים הפרטי, שהתמקד באפריקה.
בפגישתנו התגלה דייב כג'נטלמן אנגלי רך מבטא, חייכן, נעים הליכות, קשוב, וענייני מאד. לאחר שקילת "דרכי פעולה אפשריות" גיבשנו בסיס ל"פקודת מבצע":
המטרה: להזעיק את דעת הקהל מול הסכנות שאליהן מדרדר נתניהו את המדינה.
היעד: אוהל מחאה שנעמיד ליד בית ראש הממשלה, ואליו נקרא ל"עלייה לרגל" ידוענים מ"מחנה השלום".
האמצעים: לוגיסטיקה (אוהל/מיטות שדה/גנרטור/שלטים/דגלי ישראל - ורישיון משטרה ועירייה), דוברות (היחצ"ן יריב בן-אליעזר התנדב), ורשימות טלפונים של ידוענים מ"מחנה השלום" (הדוא"ל היה עוד בחיתולים...).
אחרי חודש הכנות, העמדנו את האוהל על המדרכה שליד בית ראש הממשלה בירושלים. דייב, כמובן, היה דוברנו הראשי לתקשורת. גם הציני שבעיתונאים לא עמד בפני הפיתוי להשמיע את דבריו של המשנה לראש המוסד ומנכ"ל משרד החוץ לשעבר. בתוך שלושה ימים הזעיקו קריאותיו לאוהל שלנו את טובי הסופרים - כעמוס עוז, דוד גרוסמן וחיים גורי; את ה"גנרלים" כתת-אלוף (מיל.) שאול גבעולי ובכירים-לשעבר מהשב"כ ומהמוסד; תעשיינים בכירים כבני גאון וגדעון ארהרד; ופרופסורים ידועי-שם כזאב שטרנהל, אוריאל סימון, ירון אזרחי ואריה ארנון. התארגנות של ארבעה אזרחים פרטיים, ללא כל תנועה מאחור, הביאה לאוהל כאלף וחמש מאות ידוענים (!). לצד הדאגה הממשית לעתיד הציונות והשלום, אין ספק שדייב היה המגנט הראשי.
אחדות המטרה, והימים האינטנסיביים המשותפים באוהל המחאה - קרבו אותנו מאד, באופן טבעי.
לאחר שבוע, כשהרגשנו שהשגנו את מטרת האזעקה - קיפלנו את האוהל. נשארנו מיודדים.
מאוחר יותר סיים דייב את הדוקטורט שלו באוניברסיטת סורבון בפריז, והצטרף ליוסי ביילין ולמייסדי "יוזמת ז'נבה", ותרם לגיבוש ההצעה המפורטת לחוזה שלום עם הרשות הפלסטינית.
ב-2006 הקמנו את "המועצה ליוזמות שלום" - המל"ש, במטרה לאגד אישים בעלי מוניטין להכנת "ניירות עמדה" לממשלת ישראל, עם הצעות לקידום השלום. כמובן מאליו הצטרפו - לצד חתן פרס ישראל פרופסור גבי סלומון וד"ר צביה ולדן, האלופים (מיל.) שלמה גזית ו
עמוס לפידות, הסופר א.ב. יהושע והתעשיין דב לאוטמן - גם חברי מ"האוהל" הפרופסורים דני יעקבסון ודניאל בר-טל, ודייב קמחי. דייב סייע בהכנת "ניירות העמדה" ששלחנו לראש-הממשלה אולמרט בתמיכה בשיחות שלום במקביל עם הסורים, עם הרשות הפלסטינית, ואף עם החמאס. בשנה שעברה הצטרף דייב למסע ההסברה הגדול שערכנו בתמיכה ב"יוזמת השלום הערבית".
ואז פרץ בגופו הסרטן.
ביום רביעי הובא דייב קמחי למנוחת עולם. יהי זכרו ברוך.