המהגרים היהודים לאמריקה נשאו עמם אליה את נטיותיהם הפוליטיות; הן יוצאי מרכז אירופה והן יוצאי מזרח אירופה שהיו רוב רובם של מהגרים אלו. בעשורים הראשונים של המאה ה-20' פירוש הדבר היה מידת מה של תמיכה במפלגות הסוציאליסטיות האמריקניות; אך למן כהונתו של רוזוולט כנשיא ואילך התבטא הדבר בתמיכה מוחצת של יהודי ארה"ב במפלגתו - המפלגה הדמוקרטית.
השיקולים היו מעשיים ועקרוניים כאחד. בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ובפרט בשנות המיתון הגדול, האנטישמיות התפשטה בארה"ב. גילויי העוינות כלפי היהודים פגעו ביכולתם הבסיסית לתפקד בחברה. ההיסטוריון הרב ארתור הרצברג תיאר את התקופה כך: "שום יהודי, כמעט, לא יכול היה להחליט בחופשיות בענייני חינוך ועבודה. בכל אשר פנה, עובדת יהדותו משמעה היה שאפשרויות רבות, אולי אף רובן, היו פשוט חסומות בפניו". העבודות הציבוריות, ותוכניות אחרות שהפעיל רוזוולט במסגרת ה"ניו דיל", היו בדרך כלל פתוחות ליהודים, ושברו את החרם התעסוקתי הבלתי-רשמי שחל לעתים קרובות על היהודים.
נטייתם של יהודים בעת החדשה, נטייה שהזכרנו לעיל, לשאוף לשילובן של סוגיות יהודיות בתוך סוגיות חברתיות רחבות יותר, וליצור בריתות עם קבוצות חלשות אחרות כדי לזכות ביותר אהדה מבחוץ, התלכדה אף היא עם דרכו של רוזוולט, כשהלה עמל על בניית קואליציית המיעוטים הגדולה במסגרת המפלגה הדמוקרטית.
ברם, גם כאן אפשר להבחין ביסודות אשלייתיים, הדומים לאלה שפעלו בקהילות היהודיות באירופה, וכמוהם משקפים את הפגיעוּת היהודית ואת התקווה שאימוצן של טענות אנטי-יהודיות תצמצם אותה. בין אותם יסודות אשלייתיים אפשר למנות, למשל, את הפחד להיחשב כבעלי אינטרסים כיתתיים, ואת הנוהג להציג את הבריחה מכל מה שעלול להיראות "כיתתי" כביטוי למחויבות מוסרית נעלה לסדר יום חברתי על-מגזרי. לצד אלו אפשר למנות גם את החשיבה המשאלתית, נוסח זו שהכרנו באירופה, שהביאה את היהודים לתפוס את החבירה הפרגמטית, ואולי גם בת החלוף, למפלגות אמריקניות כאילו הייתה עניין נשגב ונצחי, התלכדות נעלה של יעדים. התוצאה הייתה עיוורון לשינויים בנוף הפוליטי וקושי להגיב להם במועד.
דפוסי התנהגות פוליטיים אלו של יהדות ארה"ב גרמו לה לעמעם את תגובתה למה שהתרחש באירופה לאחר עליית הנאצים לשלטון, אפילו לאחר שהתבשרה בסתיו 1942 על תוכנית ההשמדה של יהודי אירופה. מדיניות ארה"ב בנושא ההצלה לא הייתה כמובן תלויה בקהילה היהודית, והניסיונות לדחוף את ממשל רוזוולט לפעולה נתקלו בחומה בצורה של דעות קדומות אנטי-יהודיות, בייחוד במחלקת המדינה. ובכל זאת, חבורה קטנה מאוד של יהודים, שפעלה מחוץ לממסד היהודי האמריקני (רובם היו אנשי "קבוצת ברגסון" בראשות שליח אצ"ל בארה"ב הלל קוק, שכינויו המחתרתי ושם העט שלו היה פיטר ברגסון), היא האחראית העיקרית לכך שהממשל הסכים לבסוף, בראשית 1944, להקים את הוועד לענייני פליטים, WRB.
הוועד לענייני פליטים נתקל בהפרעות מתמידות מצד גורמים בממשל, ולמרות זאת היה לו, על-פי ההערכות, חלק בהצלתם של 150 עד 200 אלף יהודים. הממשל לא רק שסירב ברוב המקרים לשתף פעולה עם הוועד, אף שהיה גוף ממשלתי, אלא גם מנע ממנו כספים שהיה זכאי להם. כ-90 אחוז מתקציב הוועד הגיע מתרומות של יהודים. אין ספק שהישגיו של הוועד היו יכולים להיות גדולים יותר, אילו העביר לו הממשל את תקציביו על-פי החוק.
בין הצלחותיו של הוועד היה חילוצם, בידי משרדו בטורקיה, של 7,000 יהודים מהבלקן והעברתם לבסוף לארץ ישראל. המשרד בטורקיה גם נשא ונתן בהצלחה על העברתם של 48 אלף היהודים ששרדו בטרנסניסטריה לתוך תחומי רומניה, ועל הבטחת חייהם שם. משרדו של הוועד בשוויץ הצליח להבריח כסף לארגוני מחתרת בארצות שהיו כבושות בידי גרמניה, לצורך הצלת יהודים, הסתרתם וטיפול בהם. מעריכים שלפחות עשרת אלפים יהודים שרדו בעזרת תוכנית זו.
הוועד סייע גם לשני ניסיונות של אישים יהודים באירופה להעביר לגרמנים את המסר שבנות הברית שוקלות בחשאי הצעה גרמנית לפדות את חייהם של מיליון יהודים, בעיקר מהונגריה, תמורת מאה אלף משאיות שהנאצים ישתמשו בהן, לכאורה, רק בחזית המזרחית (למעשה, הבריטים לא רק שדחו את ההצעה, אלא גם התנגדו לרעיון ליצור רושם זמני שהם מתעניינים בה וכך להרוויח זמן ולהגן בינתיים על אותם יהודים שנשארו בחיים. על-פי מסמכים בריטיים, פקידים בריטים חששו שכל צורה של גילוי עניין עלולה "להביא לידי הצעה להעמיס עלינו עוד הרבה יותר יהודים"). בזכות הפרשה ניצלו ככל הנראה כ-15 אלף נפש: הנאצים, שרצו להפגין עניין בהצעה, העבירו כמעט 1,700 יהודים הונגרים לשוויץ, ו-18 אלף יהודים נוספים נשלחו, מאותה סיבה, למחנות עבודה באוסטריה ולא לאושוויץ כמתוכנן, ושלושה רבעים מהם שרדו מן המלחמה.
ולבסוף, ביוני 1944 ארגן ראש נציגות הוועד בשוודיה את שליחתו של ראול ולנברג להונגריה. ולנברג, שפעל למעשה כנציג הוועד בהונגריה, אך באופן רשמי היה נציג דיפלומטי מטעם שוודיה, הנפיק במרץ ובמסירות יוצאי דופן תעודות שוודיות ליהודים בהונגריה וכך העניק מקלט בטוח ליותר מ-20 אלף מתוכם. ולנברג פעל גם להנעת שגרירויות וקונסוליות של מדינות ניטרליות נוספות לפרוס את חסותן על יהודי בודפשט, וככל הידוע אף מילא תפקיד מכריע במניעת חיסולו הסופי של גטו בודפשט על 70 אלף היהודים שנותרו בו.
נאמר שוב: הוועד לענייני פליטים הגיע לכלל קיום בעיקר הודות למאמציה של קבוצת יהודים קטנה שפעלה מחוץ למנהיגות הממסדית. הנהגתה של יהדות ארה"ב אומנם ניסתה לקדם פעולות הצלה, אבל פעולותיה היו חלקיות ומהוססות, הן מתוך פחד מפני תגובה אנטי-יהודית הן מתוך נאמנות לרוזוולט.
בזרם המרכזי של ההנהגה היהודית היו שחששו כי תעמולה יהודית למען ההצלה תיתפס כגילוי של כיתתיות יהודית ושל היעדר פטריוטיות בעת מלחמה. כלפי חוץ, לעומת זאת, הוצגה ההססנות כמשקפת לא פחד מתגובות אנטישמיות, אלא התנזרות תקינה-מוסרית מהתנהגות פרטיקולריסטית. כך, למשל, כל משך שלטון הנאצים בגרמניה לא ניסתה יהדות ארה"ב להפעיל את השפעתה למען הוספת מכסות הגירה ליהודי אירופה, מתוך חשש שהדבר יעורר עוד את השד האנטישמי הערני במילא. הקביעה שרדיפת היהודים בגרמניה אינה עניין יהודי פרטי, אלא גם פשע נגד האנושות, נשמעה בימי המלחמה בעיקר מפי לא-יהודים דווקא.
