"והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב" [ירמיה י"ז, ו']. שיח מדברי דל שורש הנתלש ברוח, מתגלגל עימה ומפזר זרעיו בדרכו. ספר תולדות חיי יוסף (טומי) לפיד, כתוב ערוך ומונח לפנינו ביד בנו יחידו אשר אהב. הוא כולו פרקי דיווח עיתונאי קצר ותמציתי, שלא לומר שטחי. אלה תולדות חיי עוד אדם, שעשה בעיקר בעצמו ולעצמו, ולאחר שהתמלא מעצמו, ראה בעצם ההישג העצמי שלו, הצלחה הראויה משום-מה, בעיני בנו, להיכתב על ספר תולדותיו.
בן בריתה הנצחי של הדת הוא העוני. אותו פחד וחוסר ביטחון כלכלי שמביא לשגשוג הממסד הדתי ולהתעשרותו, כשהוא נתפס כסוג של חברת ביטוח לעת צרה בחסד פחדי המאמינים. האימפריאליזם האירופאי שגבר והתרחב במאות ה-16 עד תחילת ה-20 והביא לאירופה את אותו השגשוג והעושר, שהעניק לאוכלוסיית המאמינים את אותו מרווח ביטחון כלכלי ופנאי, הנדרשים להרחבת דעת שגוררת עימה באופן טבעי לתהליך מתחדש של חיפוש. תהליך שפרץ את הסכר, שיצר את החילון, שהגיע לשיאו במהפכות הכלכליות והחברתיות בשלהי המאה ה-19, שהביא ליצירת מעמדות חדשים, לרוחות פורצות דרך ולאסונות... האסונות החברתיים מתרחשים בזמני ביניים היסטוריים, כאשר היציבות החברתית הקודמת מתערערת, והחברות רוגשות וחותרות להישגים בדרכן ליציבות הבאה.
תולדותיו של טומי (יוסף) לפיד הן תיאור חיי הפרט, שנקלע לסערת התהליך והופך לקורבן של אסון חברתי, כשאין לו שום השפעה עליו, על התפתחותו או על תוצאתו. מבחינת הפרט, יש הבדל מהותי אחד בין אסון מעשה ידי טבע האדם, לאסון מעשה ידי טבע הבורא. הראשון הרבה יותר כואב וצורב בעלבונו! אך בשניהם הקורבן נותר קורבן, שנדחף להתמודדות אישית מול המציאות המתעתעת. מטראומת האסון הראשון, לא ירפא הפליט כל חייו! סיפורי תולדות לפיד הם דוגמה אחת מיני רבות להתמודדות האישית, להתגברות על הטראומה, שמשלבת בתוכה אמצעים שונים במלחמת הישרדות.
הוריי ז"ל עלו לארץ בשנות השלושים של המאה הקודמת, עוד בטרם אסון ושואה. הרקע לעלייתם דומה. הם ניסו להיאחז בארץ, הקימו עם אחרים את מושב בית הלל, בניסיון לבנות מכלום מושב. הם נאבקו בתנאים פיזיים קשים ובאופנה אידיאולוגית ששלטה אז בקרוביהם - השיתוף והקיבוץ. לא נכנעו לרוח וללחץ החברתי והתעקשו לא לחלוק עצמם עם רעיון השותפות הכוזב להבנתם, ושילמו על כך בשנים-עשר שנות חיים של מאמץ פיזי מתמשך שגזרו על עצמם, בעוני ובאכזבות, עד שכשלו במלחמת השחרור עת פונה המושב ממייסדיו. הם מעולם לא התלוננו, כי הם עשו את הבחירה שלהם לטוב ולרע. לכן הם גם לא חשו את תחושת הפליטות. הם לא ראו במעשיהם אירוע מיוחד שראוי להנצחה מיוחדת. הם היו אנשים שכאשר חשו שניתק הקשר למקומם הקודם, יש לנסות ולהיבנות במקום אחר. עם תקוות חדשות.
פליט הוא מי שנעקר ממקומו עקב מאורעות שאין לו שליטה בהם, או שהוא מסרב לראותם בהתהוותם ולהכיר במשמעותם. תולדותיו של לפיד הם תולדותיו של הפליט שנתלש כצמח מקרקע גידולו, וכל ימיו יחפש קרקע להיאחז בה, להכות בה שורש, להיאחז לפחות לזמן מה.
תופעת הפליטות היהודית האירופאית בעת החדשה, מקורה ב"שכבה שומנית" בלתי "טבעית" שעטפה באשליה, שכבה בורגנית אמידה של יהודים, שהיו כבר דור שלישי או רביעי של "מתחליינים". שהתעשרו מכושרם לניצול ההזדמנויות החדשות שהעניקו רוחות החירות, החדשנות והמהפכנות. בדיעבד, עוד "תוצר ביניים" של ערעור האיזון הישן: קבוצה מסוימת ייחודית ותומכת משכילה לנצל את מצב הביניים באופן בולט יחסית לתועלתה, מבלי שהתנתקה מהשתייכותה האתנית. ברמה האישית, יהודים אמידים שצברו השפעה במהירות, נותרו קבוצת מיעוט עם זהות נפרדת, והעסיקו בשירותם בני מעמד עני מתוך הרוב חסר הייחוד. עד כדי כך בודדה אותם שכבת השומן, שהם העדיפו לא להפנים והתעלמו מהמתרחש סביבם.
הקושי להסיק את המסקנה הנכונה בזמן, וחוסר האומץ לפעול על פיה, טמון במבנה האישיות ובמנגנון האשליה של הנפש. על החולשה הזאת, לא סלח טומי לאביו, למרות שהוא מסרב להודות בסירובו, וגם על כך שאביו חדל להיות סמל עוצמה וביטחון לילדו, ונהפך לשיח תלוש, ותלש גם את בנו מקרקע בוגדנית כוזבת - קרקע, שלא היה ראוי להשתרש בה מלכתחילה! הילד נעקר מבית גידולו, הנער נגרר לחיי חרדה מתמשכים, לא נעשה על-ידי הוריו כל מעשה של ממש לצאת מהמצב. חוץ מלהמתין בפחד מתמיד ובחוסר אונים ולסמוך על המזל, שמשחק לו לא אחת לטובתו. תחושת אין-אונים עצומה זו, תלווה את הפליט התלוש כל ימיו ותעבור כחוט סמוי לאורך כל מהלך חייו עד למותו. חוסר השקט, האימפולסיביות, עודף הביטחון, מה הם אם לא תגובת נגד לחוסר האונים ההוא?...
הפליט שיהדותו המטושטשת הובלטה ונכפתה עליו על-ידי המאורעות החברתיים ההיסטוריים, חסר-כל, נאחז בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו ועלה לישראל. ומכאן והלאה פעל בה כפליטים האחרים כדי לבנות את עצמו. זה נהיה ייעודו בחייו. חוסר אמונו באל הוא ביטוי לעלבון ולאכזבתו מהאדם בכלל לרבות מהאדם היהודי, הוא מסתיר את זה אחרי גבו של אפרים קישון, אך ברור לחלוטין שזאת גם הבנתו שלו. זה איפשר לו לעשות שימוש יעיל, נטול עכבות, בזכר השואה לתועלתו, בעוד פליטים אחרים כמותו, נרתעו והתביישו לעשות זאת.
התשוקה הזאת לרכוש חברים מבלי להתייחס כלפיהם בביקורת, ובעיקר להתהדר בהם, נשמעת כמעט פתטית. הצורך הזה לצטט אמירות-כנף כבסיס למוטו המצדיק מהלכי חיים, מחפה על חרדה תמידית מהיעדר תוכן אמיתי וראוי לחיים, שמתבטא בהיאחזות המופגנת של ידע ושל השכלה נרחבים.
קשה לקורא רגיל המורגל בצניעות מינימאלית, להזדהות עם אדם שמפגין באופן כמעט מתריס, נהנתנות ומגלומניות ומתגאה בה. תיאור תולדות לפיד האב, הוא קודם כל צורך של בן להסביר, מבלי להתנצל, את מעשי אביו השנוי, לעצמו ולכל אלה שחלקו עליו, שסלדו ממנו, או שתהו על התנהגותו וסדרי העדיפויות המוסריים, שהציב לעצמו בחייו ואף טרח להתגאות בהם.
יאיר לפיד "זכה לרשת" את אותן העכבות או הפחדנות, שהיו לטומי, ושמנעו ממנו בחייו להתחשבן באומץ הנדרש עם האכזבה מאביו. חוסר האומץ הזה גרם ליאיר להמשיך להיות סימפטי גם כאן, היפוכו המתבקש של האב הדומיננטי, ולהמשיך להסתתר בצילו הגדול של אביו. אילו לא היה מדובר ביאיר לפיד, ספק אם בכלל היה ספר כזה מוצא לאור.
בעיניי, הספר הזה, בשטחיות, במהירות שהוכן, שנערך ושהוגש לקורא, הוא בעיקר החמצה.
