הערב הזה פרוס כסוכת אבלים על אלפי הקהילות

ראש הממשלה, יושב-ראש הכנסת, נשיאת בית המשפט העליון, הרבנים הראשיים, שרים, יושב-ראש מועצת "יד ושם", יושב-ראש "יד ושם", חברי כנסת, סגל דיפלומטי, ניצולי שואה, חסידי אומות עולם, אורחים נכבדים, אחיי ואחיותיי בישראל ובתפוצות, הימים מתארכים. זהו סוף חודש ניסן. וערב יורד על בית ישראל. על הבתים במחנה יהודה, בקריית יובל, בקריית משה, בתלפיות, ברמות ובגילֹה. על גורדי השחקים בתל אביב, על גגות חיפה, על מישורי באר שבע. על מושב מולדת וקיבוץ גרופית, וקרית שמונה. קרני השקיעה נפרדות מתל-חי, מדגניה וממצדה. הערב הזה ירד לפני שעה קלה, גם על אָנְטוֹפּוֹל, על ז'וּרוֹמִין. על רוּדְנִיק ועל מִיכָלוֹבָה. עיירות ששלושה רבעים מתושביהן, היו יהודים - ולא עוד. אף יהודי. הערב ירד על הכפר טוֹסטאנוֹבִיצֶה ש-2,803 יהודים נרצחו בו. על לִיבּאוּ שבלטביה ש-7,101 יהודים נרצחו בה. על חֶלְם שליד לובלין, שממנה נשלחו אל המוות חמישה עשר אלף יהודים. החושך החל לכסות את אפלת דָכאו, אוֹשוויץ ובירקֶנאוּ. גם על וישְניבֶה שבה נולדתי וביקרתי בה כשר ישראלי. מבתי היהודים ומבתי הכנסת לא נותרה אפילו קורת עץ אחת. ביקרתי בבאר שעמדה בחצר ביתנו. המים לא נשרפו. העליתי ממנה את הדלי, כדי לטעום מימי ילדותי. למים היה טעם לוהט, טעמה של האש שאכלה את בני העיירה. את בני משפחתי, שנותרו שם. הערב הזה פרוס כסוכת אבלים על אלפי הקהילות, שהווייתן הייתה למצבה מאובֶּנֶת, שתרבותן הייתה לזִכרוֹן ושאנשיהן היו לאפר. שקיעה המכסה את בתי הכנסת ובתי המדרש שנהרסו. את התיאטראוֹת ומוסדות התרבות שחרבו. את הספרים שהועלו באש, את בתי הספר שהיו לאפר. הכל נמחק, החיים, הבתים, התרבות. עולם חרוך. אש זאת תוסיף לבעור בקרבנו כפרידה בלתי אפשרית מששת מיליוני אחינו, גברים, נשים וזקנים. ממיליון וחצי ילדנו. פוטנציאל עצום של חיים, של כישרונות, שהוכחדו כאבידה שאינה חוזרת. העובר היום בעיירה זְבּוֹרוֹב שבאוקראינה, לא יודע שבמקום הזה, ביום קיץ אחד בתחילת שנת 1941, נורו למוות אלף יהודים, שנקברו בשני בורות בעיירה. העובר שם היום לא שומע את זעקת התשעה באפריל 1943, היום שבו 2,300 יהודים הוכרחו לחפור בורות לעצמם ליד אולם הספורט "סוֹקוֹלינַיַה". הם נרצחו והושלכו לבורות שכרו במו ידיהם. "מָה אֲדַמֶּה-לָּךְ, הַבַּת יְרוּשָׁלִַם--מָה אַשְׁוֶה-לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ, בְּתוּלַת בַּת-צִיּוֹן?" נאמר באיכה, ושואלים הניצולים מהרמפות בִּטְרֶבְּלִינְקָה, באושוויץ ובבּירְקֶנאוּ. ושואלים אלה שהגיעו לישראל והתייצבו מיד להגנת העם במלחמתו למען עצמאותו. אלוהים עֵדנו, שהמדינה שהוקְמָה על-ידי חלוצים ועל-ידי פליטים וניצולים נושאת את זעקת השואה, לצד שָאון מנופי בנייתה. ישראל לא תשכח לעולם שני צווים שחייבה השואה. את הצו התקיף לקיים מדינה יהודית עצמאית, שביטחונה בידה והשלום בלבה ואין בִלְתָה. והצו להתייחס בכובד ראש כלפי איומי ההשמדה, כלפי הכחשת השואה, כלפי מחרחרי הטרור. זכותנו וחובתנו לתבוע מאומות העולם שלא יחזרו על אדישותם שעלתה במיליוני קורבנות אדם, גם שלהם. אוזני האו"ם חייבות להיות כרויות לאיומי ההשמדה הנשמעים מפי מדינה אחת, שהיא חברה באו"ם, כנגד מדינה אחרת שחברה בו, אחרת יישמט היסוד של מגילת האו"ם. כדי להגיע לשמיים נקיים במזרח התיכון צריך לפרק, קודם כל, את איומי ההשמדה. נשק משמיד המונים בידיים המסוגלות להשמיד המונים ובקולות המעודדים השמדה כזו - הם הצירוף המסוכן ביותר לשלום העולם. הם הופכים את העולם למקום בלתי נשלט. חלק מהעם האירני עצמו בוֹש ונכלם מהעריצות שהשתלטה עליו. מדינות ערב מודעות לכך שההסתה האנטי ישראלית של אחמדינג'אד מיועדת להסוות את מטרתו האמיתית, שהיא השלטת הגמוניה אירנית על האזור כולו. מלחמת העולם פרצה עם ההסתה השטנית של הנאצים. עם הטענה שהגרמנים הם גזע עליון ו"דויטשלנד איבער אלעס". אסור לחזור לתפישה המפלצתית שיש אדם עליון או שלטון עליון או גזע עליון הרשאי לעשות ככל העולה על רוחו. גרמניה הבינה זאת במאוחר. וההנהגה הגרמנית הנוכחית הסיקה את המסקנות. אמרתי קדיש בפרלמנט הגרמני. ואני מאמין שגם אלה שאינם דוברי עברית - שמעו את האמת ההיסטורית שהטביעה כלימה על ההיסטוריה הגרמנית, וֹשְכוֹל על מיליוני אנשים חפים מפשע. מתינו לא יקומו לתחייה זכרם יחיה בתוכנו. פצעינו לא יגלידו, כוחנו לא יפוג. אנו כאן ועכשיו ביחד, ניצולי שואה וחסידי אומות עולם. ניצולי השואה ידליקו הערב אבוקות לתפארת ישראל. לנצח ישראל. ההיסטוריה היהודית מצדיעה לכם. האמונה היא שאפשרה לנו לבנות מחדש את מדינתנו, שבה הריכוז הגדול ביותר של יהודים שידעה ההיסטוריה. מדינה שכושרה המדעי גדול. שכלכלתה משגשגת. שבטחונה איתן. שתרבותה רוגשת. שהמשטר הדמוקרטי נושא חירות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, לאום או מיגדר. עמנו מרד בעבדות, שלל אדנות, שבר אלילים, דחה אפליה, זו גם דרכנו לעתיד. עינינו תישארנה פקוחות לסכנות, בכל עת. וידינו תישארנה מושטות לשלום, ללא הפסקה. לא היה עם שהוכה כמונו. ואין עם ששיקם את עצמו כמונו. אנו נִשָאר עַם זוכר, מאמין ונחוש. ועִם שחר נצא שוב לעבודה, לבנייה וליצירה. בליבנו תפעם השואה ובמעשינו תפעם התקומה.