נשיא בית המשפט העליון בעבר, מר
מאיר שמגר, בוודאי משפשף את עיניו בתדהמה. הוא שיצר במו ידיו את "הלכת ציטרין" המפורסמת, בה הוכרה זכותו של עד-עיתונאי לשמור בסוד על מקורות המידע שלו ובלבד שאין אינטרס חיוני אחר המחייב, למען עריכת משפט צדק, לכפות עליו את הגילוי. החיסיון שיצר שמגר היה מטבעו (ועל-פי המקובל בשיטות משפט אחרות) חיסיון יחסי ולא מוחלט, ואין צל של ספק ששמגר לא היה מתיר הסתמכות על החיסיון כאשר קיימת סכנה לאינטרס ציבורי אחר, כמו השמירה על סודות המדינה והענשת עבריינים שעברו עבירות ריגול חמורות.
בהיות החיסיון העיתונאי חיסיון יחסי, הרי שהדיון שהתקיים בתקשורת בדבר זכותו המקודשת של אורי בלאו לשמור בסוד את מקורות המידע שלו היה הזוי מלכתחילה, אף אלמלא מי שניהל את המאבק נכשל מבחינה מקצועית באופן מחפיר בשמירתם. אורי בלאו הסגיר את מקור המידע שלו בעצם פרסום המסמכים המקוריים, ורשלנותו המקצועית היא ברמה כזו שלא ניתן להימנע מחשד כי הוא היה לפחות אדיש לגורלה של ענת קם.
בהדרגה יוצא המרצע מן השק ואנו מגלים את האמת המסתתרת מאחרי תעמולת הכזב של עיתון הארץ. זה עתה נעץ עו"ד פלדמן סיכה בבלון והודיע כי מרשתו, ענת קם, "מוותרת" על החיסיון. אומנם אין לקם מבחינה מעשית על מה לוותר, אבל מדובר בצעד טקטי במשחק פוקר מורכב שמנהל עו"ד פלדמן מול עיתון הארץ ואורי בלאו.
ברור כעת שיש בין קם להארץ ניגוד אינטרסים מובנה. יש להניח כי פלדמן חותר לבדל את אורי בלאו ואת הארץ ולהציגם כנבלים האמיתיים בסיפור, שפעלו בתחכום וללא כל מעצורים אל מול נערה מבולבלת ונאיבית כל כך. בהמשך נשמע רבות עד כמה ענת קם היא ציונית אמיתית, פטריוטית לעילא, שלמרבה הצער, בגיל רך מדי, נחשפה לחומרים הנוקשים מהם מורכבת המלחמה בטרור ודבר לא הכין אותה להתמודדות זו. לו אני הייתי מייצג את קם, בוודאי הייתי נוקט קו דומה בצירוף הבעת חרטה יומית ונכונות להתגייס לשירות נוסף בצה"ל, והפעם כמורה חיילת בשכונת מצוקה. תאמינו לי, עם עבודת הכנה מתאימה, זה יכול לעבוד.
ניגוד אינטרסים מובנה
נחזור להארץ-שמירת מקורות המידע של בלאו מעניינת פחות את עיתון הארץ כמו הרצון לחלץ את העיתונאי (וגם, כמובן, את עצמו) שפעל בשליחותו ללא משפט. לשם כך גויסו בכירי העיתונאים בישראל ולשכת העיתונות, ואפילו השופטת בדימוס
דליה דורנר, והעלו את הדרישה מעוררת הפלצות, לפיה לאחר שיחזיר בטובו אורי בלאו את המסמכים, הוא לא ייעצר ולא ייחקר. אתם הבנתם את זה? לא על החיסיון הם מבקשים להגן, אלא הם מבקשים ליצור חסינות מהותית לעיתונאי שעבר עבירה ביטחונית חמורה ביותר מפני העמדה לדין פלילי.
זה עתה ראיתי ראיון עם ב"כ הארץ, עו"ד מוזר, שכבר מדבר על החסינות העומדת לעיתונאי שעבר עבירה כאילו היא ממש מובנת מאליה. טוב, אני לא יכול לכעוס על מוזר כי הוא עושה את מלאכתו, ובשביל זה משלמים לו. אני אפילו יכול להבין עיתונאים בכירים החשים לחלץ חבר במצוקה - בסך-הכל, מה עשה אורי בלאו? שמר בסוד את זהותו של אנס סדרתי? הוא רק השיג שלא כדין סודות מדינה ומאיים לעשות בהם שימוש אם לא יקבל חסינות.
אין ספק שבלאו זוכה לתמיכה מאסיבית מאלו שסבורים שלעיתונאי יש זכות מלאה להחזיק במסמכים הסודיים ביותר של המדינה, ורק אם במקרה ייתפס - ניתן יהיה, לכל היותר, לדרוש ממנו להחזירם. ובכן, עיתונאים נכבדים, בכל הכבוד, הציבור לא רואה בכם ערובה ל
חופש הביטוי, לשמירה על שלטון החוק ומעבר לחיסיון העיתונאי המקובל, אין הוא סבור שיש להעניק לכם פריבילגיות שאין לאזרח אחר, ובוודאי לא להעניק חסינות מהעמדה לדין על עבירה שכל אזרח אחר היה נשלח לכלא לו היה מבצעה.
