כאשר שני עקרונות חשובים ומהותיים מתנגשים אחד בשני, עפים ניצוצות, התקשורת רועשת וגועשת, הציבור סוער ומערכת המשפט נקראת להחליט בסוגיות שעל הפרק.
איסור פרסום של ידיעות, עובדות ואנשים בא בשני מישורים עיקריים:
א. על-רקע חקירות ביטחוניות והקשורות לחומרים ולאנשים שעלולים לסכן את בטחון המדינה, תושביה וקשריה של המדינה עם מדינות זרות.
ב. על-רקע חקירות פליליות של פשע מאורגן, פשעים קשים ופרשיות אזרחיות הקשורות בשוחד, באישי ציבור ובמוסדות ממשלתיים.
באשר לפרסומים על-רקע בטחון המדינה פועלים שני גופים בעלי סמכויות:
א. הצנזורה הצבאית;
ב. בית המשפט.
הצנזורה הצבאית פועלת במגבלות החוקים, התקנות והנחיות בג"צ. בעשורים הראשונים של המדינה, הצנזורה הצבאית הייתה בעלת סמכויות נרחבות וכוח רב שכובד על-ידי כל המערכות, לרבות מערכות העיתונים. פורום עורכי העיתונים ידע ושמע סודות רבים וכמוסים, ובהסכם משותף שמר ולא פרסם ידיעות עד שהנושאים הבשילו לפרסום, ללא הדלפות ומלחמות אגו ורייטינג. זמנים אלה, עברו וחלפו, ובתקופה של תקשורת אלקטרונית, אינטרנט, בלוגים, טוויטר, פייסבוק וכדומה, קשה מאוד לשמור על חיסיון, איסור פרסום ודליפת מידע.
עקיפת הצנזורה ובית המשפט נעשתה תמיד על-ידי דליפת מידע, במכוון או בעקיפין, לעיתונות זרה, ישירות או על-ידי עיתונאים זרים, וככל שהטכניקה התקשורתית גברה - כך קשה יותר מלאכת האיסורים ושמירת הסודיות.
ביקורת בג"צ על הצנזורה הצבאית: משך השנים ניתנו מספר החלטות עקרוניות בנושא זה, עד אשר קבע בג"צ כי: חיסיון או מניעת ידיעות ואירועים על-ידי הצנזורה הצבאית - יהיו רק במקרים של: "סכנה ממשית וודאית לבטחון המדינה". בהחלטה זו, ניתנה הנחיה לצנזור הראשי לפעול במסגרת תפקידו. במהלך השנים האחרונות, התברר שאכן הצנזורה הצבאית הייתה גמישה וליברלית מספיק כדי לדעת מתי ואיך, למנוע או להתיר ידיעות רגישות.
עקיפת הצנזורה: גופי הביטחון - בעיקר השב"כ ואגף הביטחון של מערכת הביטחון (המלמ"ב) - מצאו דרך עוקפת צנזורה, והיא - מערכת בתי המשפט. היא מהירה יותר, נוחה יותר, לא בודקת, לא מפקחת, נגישה וניתנת לשכנוע מהיר.
איסור פרסום על-ידי בתי המשפט: גופי הביטחון - כשמבקשים קיצור דרך - ולאחרונה הפכו זאת לפרקטיקה מקובלת, רצים-אצים לבית משפט, לשופט שלום ורצוי לשופט ידידותי, ומקבלים, כמעט כבדרך של שגרה, "צו איסור פרסום גורף". בית המשפט פועל על-פי סמכותו לפי פקודת בתי המשפט (סע' 70,68) בלי להתעמק הרבה, לבדוק, לשקול מתוך אמונה בבקשה של גופי הביטחון. בית המשפט פועל בדרך זו, גם בנושאים הפליליים של בקשות המשטרה, בפשע מאורגן, בפשעים חמורים, בקטינים ובביטחון עדים. בית המשפט חייב, בכל המקרים, לבדוק את סבירות הסכנה המיידית והממשית, הן לבטחון המדינה ויחסי החוץ והן לביטחון האנשים, העדים והקטינים. על-פי סע' 70(ד) לחוק בתי המשפט, החשש לפגיעה בביטחונו של אדם, עדיף על זכות הציבור לדעת - כפי שנקבע בפסק הדין 659/90 פלוני נ. משטרת ישראל ואח' (פ"מ - תשנ"א(2) 42-36), ואם ביטחונו של אדם עדיף על זכות הציבור, אחת כמה וכמה כשמדובר בבטחון המדינה.
לעניין איסור הפרסום על-ידי בתי המשפט: לדעתי, יש לעשות רוויזיה ורפורמה מיידיות בתחום זה. יש, לפי מסקנתי, להעביר את סמכות האיסור הביטחוני לידי בית משפט מחוזי בלבד. בכל אזור שיפוט ייקבעו שני שופטים מחוזיים (סגני נשיא או סגן נשיא + שופט נבחר), שיהיו בעלי סמכות בלעדית בתחום, ישתלמו ויתמחו בנושא, ויהיה להם זמן לבדוק ולפקח על בקשות צווי איסור פרסום. יתרה מכך, יש למצוא מנגנון לפיו, בכל בקשה מעין זו, יהיה נוכח גם נציג מועצת העיתונות, שיביע את עמדתו לבקשה ורק אז יוצא "צו איסור פרסום מלא" על-ידי בית המשפט. במקרים חריגים, יוצא צו זמני וכעבור זמן קצר ייקבע דיון נוסף בנוכחות הצדדים הרלוונטיים. ניתן להגיע להסדר זה על-ידי קביעת נהלים ותקנות של הנהלת בתי המשפט, בתיאום עם גורמי הביטחון ומועצת העיתונות. כל זאת כדי שהבקשות לא יהיו במעמד צד אחד כמקובל כיום, אלא יעמדו בביקורת ציבורית של מועצת העיתונות לפני החלטת השופט.
עיקרון חופש הביטוי: פסק הדין המנחה, המוביל וההיסטורי בסוגייה זו ניתן על-ידי השופט אגרנט ז"ל בפסק הדין הידוע והמצוטט ביותר מאז נתינתו בנושא חופש הביטוי - הוא בג"צ 73/53 - קול העם נ. שר הפנים. בפסק דין זה, הציג ועיגן השופט אגרנט ז"ל את עיקרון חופש הביטוי כעיקרון-על בשיטת המשפט שלנו.
שיקולי ביטחון מול חופש הביטוי: רק בשנת 2005 הותר לפרסום פסק דין נוסף של הנשיא אגרנט ז"ל, הוא בג"צ 130/68, איסר הראל נ. ממשלת ישראל. בפסק דין עקרוני זה, העדיף הנשיא אגרנט את שיקולי הביטחון וקשרי החוץ של המדינה על חופש הביטוי (פסק הדין ניתן ב-69, ונאסר לפרסום עקב חובת שמירת הסודיות). איסר הראל ז"ל, שהיה בזמנו ראש המוסד ועמד בראש המבצע ללכידת הצורר הנאצי אדולף אייכמן, כתב ספר על הפרשה וביקש לפרסמו. הממשלה והצנזורה התנגדו לפרסומו. השופט אגרנט העדיף את שיקולי הביטחון על פני חופש הביטוי של המחבר ודחה את עתירתו. רק אחרי שנים, התירה הממשלה את פרסום הספר, אבל פסק הדין נשאר חסוי עד לשנת 2005. להדגיש, הנשיא אגרנט ז"ל היה מענקי המשפט הישראלי, בעל אוריינטציה והשפעה אנגלו-סקסית ופסיקה אמריקנית, ודגל ולחם לקיבוע עקרונות יסוד אוניברסאליים במשפט הישראלי המתחדש והנבנה לאחר קום המדינה, וביניהם כמובן גם חופש הביטוי. אבל יחד עם זאת, היה רגיש וקשוב לבטחון המדינה וצרכיה, עד כדי רמזים ששיקולי הביטחון לא תמיד כפופים לביקורת שיפוטית. לאמור: עקרונות והוראות דין אין להם תחולה טוטליטרית ובלתי מסויגת, כפי שבא לידי ביטוי בבג"צ איסר הראל.
זכות הציבור לדעת: אין ספק, שזכות הציבור לדעת, היא עיקרון חשוב במדינה דמוקרטית. אבל, לא תמיד הציבור צריך לדעת הכל ולא תמיד מיד. המידתיות, שיקול הדעת והסבירות העניינית לעומת הנזק שייגרם עם פרסום מוקדם מדי, נמהר ורשלני עלול להיות מזיק, קטלני ולא ניתן לתיקון. לכן, זכות הציבור לדעת, בזמן הנכון, במידה הנכונה ובעיתוי הנכון. מי יקבע זאת? - רצוי שבית המשפט ולא יזיק אם עורכי העיתונים ויתר העורכים בכלי התקשורת האלקטרוניים יהיו יותר רציניים, אחראיים ומודעים להשלכות הגילויים.
נושא "ההדלפות": אחת הזרועות של זכות הציבור לדעת ואחד ממקורות המחיה של עיתונאים,היא "ההדלפה". לא ניתן למנוע זאת, לא ניתן לאסור זאת בחוק בצורה הרמטית, אבל ניתן לצפות שהעיתונאי מקבל ההדלפה, ינהג באחריות ובמידתיות, בידיעה כדי לא לפגוע בבטחון המדינה או בשיבוש חקירה פלילית. כנ"ל חייבים ואפשר לדרוש מבעלי ועורכי עיתונים שבידם חומרים אסורים ומסוכנים.
מניעת הפקרות ביטחונית ותקשורתית: בדבר אחד לא יכול להיות ויכוח. לא ייתכן מצב שבו כל חייל/ת, קצין, פקיד ציבור או פרקליט - שבידיו או דרכו עוברים חומרים סודיים ומסווגים - יחליט על-פי תפישת עולמו החברתית-פוליטית, מה טוב למדינה, לצה"ל ולמדיניות הממשלה, או מה רע בכל התחומים האלה, ועל סמך האג'נדה האישית, ידליף חומרים מסווגים. ברור לכולי עלמא שמצב כזה יביא להפקרות ולכאוס, בהם הגופים הנ"ל לא יוכלו לתפקד. לכן, תמוהה ביותר התייצבות עיתונאים ואנשי ציבור לצד "מדליפים" של חומרים מסוכנים ומזיקים, וחמורה לא פחות לפעמים, עמדת העיתונים שלהם - כמו במקרה הספציפי של הגב' ענת קם, העיתונאי אורי בלאו ועיתון הארץ.
הדלפות על-רקע אידיאולוגי: העברת, הדלפת המסמכים המסווגים לידי עיתונאי הארץ על-ידי החיילת/משוחררת ענת קם, לפי טענתה (בתקשורת) על-רקע "אידיאולוגי", מזכירה את פרשת הפרקליטה הגב' גלאט-ברקוביץ' שהחליטה על-רקע אידיאולוגי-פוליטי להדליף לעיתון הארץ את פרשת "חיקור הדין" של שרון, ערב הבחירות, במטרה להפיל ממשלה. התוצאה, במקרה זה, הייתה באפקט ה"בומרנג" - לאמור, זה הוסיף לשרון מנדטים ותקע את החקירה הפלילית נגדו עד סגירת התיק. ההדלפה של ענת קם הייתה על-רקע אידיאולוגי-פוליטי, אבל עם השלכות ביטחוניות חמורות ביותר, להבדיל מפרשת גלאט-ברקוביץ' שהייתה פוליטית גרידא. בשני המקרים מדובר במעשים חמורים, בשיקול דעת מוטעה, בהפרת אמונים, בשבירת קודים של התנהגות, בנאמנות עם ראייה צרה של המעשה, ללא בדיקה רחבה ומעמיקה של השלכות המעשה. לכן התגובה צריכה להיות מהירה, כואבת ומרתיעה.
על צה"ל לעשות במהירות בדיקה לסתימת פריצות אפשריות בעתיד, תוך סינון קפדני של בעלי תפקידים במקומות רגישים, לרבות בדיקות פוליגרף תקופתיות וערנות יתר של "ביטחון מידע" בצה"ל ופעולות נמרצות יותר של שב"כ, גם אם מדובר בעיתונאים, על-רקע עבירות של בטחון המדינה.
