אורי תובל, סגן עורך מוסף הארץ, כותב ביום נפילתו של רס"ן אלירז פרץ, סגן מפקד גדוד 12 בחטיבת גולני שנהרג לפני הפסח בהיתקלות עם מחבלים:
"לא רוצה לחיות במדינה של אלירז פרץ ולא של אמא שלו... משפחה של פשיסטים ג'יהאדיסטים ושאף אחד לא יגיד שהוא נהרג בשבילי. לא יכול לשמוע את המנטרה עם ישראל-ארץ ישראל-צבא הגנה לישראל-ילדים לישראל-קידוש השם. אמא שלו אמרה: אני יודעת שאלוהים אוהב את סיירת אגוז של גולני. ואני לא רוצה צבא שאלוהים אוהב אותו. בשביל זה אני יכול לעבור לאירן... אני דווקא חושב שטוב למות בעד הארץ, השאלה איזה ארץ ואיזו תפיסת עולם... הדתיים הלאומיים הפכו את צה"ל לכלי שרת למטרות הפוליטיות שלהם, שמסכנות את כולנו. ולכן הם גם נהרגים שם יותר".
בלחץ הציבור שלח אורי תובל מכתב התנצלות למשפחה, מכתב מן הדף ולחוץ.
אני מביא את הדברים האלו בימים שלאחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובסמוך ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. אלו דברים שנכתבו סמוך ליום הזיכרון הפרטי של משפחת פרץ ליום הזיכרון הלאומי של עם ישראל כולו.
נדמה לעיתים, שהמדינה הזו שייכת רק לחלק מאיתנו. כל תמונה שונה במקצת, גורמת לנו ליותר ויותר קרעים.
אני גם לא אוהב את העובדה שמדברים על השכול מתוך עיניים של אהבת הארץ והמולדת. אלו מיתוסים שעליהם גדלנו, הם טובים לכלל, אבל הם לא מחזירים לנו את מי שאהבנו.
מדינת ישראל מפולגת ומשוסעת יותר מתמיד. כל קבוצה יוצאת למלחמת חורמה מול הקבוצות האחרות, וככל שהקבוצה קטנה יותר, ככל שהקבוצה חשה כי היא עומדת להיעלם - היא עושה את מה שכבר אסור. היא עושה דברים שלא ייעשו. ההיסטוריה מוכיחה שקבוצות נעלמות הן כמו נר. קצת לפני דעיכתו הוא מפיץ אור גדול הנדמה כאילו שהוא רק מתחזק, אבל כמה רגעים אחרי אנו מגלים שהוא כבר כבה.
אפשר וחובה לא להסכים על הדרך, לא להסכים עם הדעה, להפגין מול המעשים, לכתוב נגד העוולות שאנו רואים. עם כל המחלוקות - על דבר אחד הסכמנו. הסכמנו שהשכול לא פוסח ולא מבדיל בינינו. הוא אינו מבדיל בין דתיים לחילוניים, בין צעירים למבוגרים, בין נשים לגברים, בין יהודים ושאינם-יהודים. השכול הוא עיוור. הוא מכה בכולנו. כולנו הסכמנו שבמחלוקות שיש בינינו משאירים את המתים מחוץ לוויכוח. גם ילדים בגן יודעים שאסור לקלל את הסבא המת של מי שאתה שונא אותו. מי שעושה זאת יוצא מהמשחק - נקודה.
כבר אמרו דרשנים כי סמיכות הפרשיות אחרי מות-קדושים ואמור באה לומר לנו כי אין לפשפש בעברו האפל של אדם לאחר פטירתו. אין לו את זכות התגובה הניתנת לנו, החיים. אחרי מותו אמור קדוש ואל תוסיף.
