קריסתו הצפויה של גוש האירו לא צריכה להפתיע איש. היא גם איננה תרחיש שנולד אתמול. היא הייתה צפויה מלכתחילה, עם הנהגתה של מדיניות מוניטארית כושלת, בניצוחה של גרמניה, המדינה החזקה של אירופה.
הלומת שיכרון מהנהגתו של עידן פיננסי חדש, השליכה גרמניה את יהבה על סיסמה יפה, אבל נבובה, של מטבע אחד ובנק מרכזי אחד, שבפועל רק התגלתה בצביונה האנרכיסטי, שבו איש הישר בעיניו יעשה.
המפולת של יוון, פורטוגל, ספרד ואירלנד היא, ככל הנראה, רק סנונית ראשונה שמבשרת ימים קודרים לכלכלה האירופית כולה. מדינות נוספות, החברות באיחוד המוניטארי, עלולות גם הן להתמוטט, בקרוב מאוד, כמגדל-קלפים. הכל בשל מדיניות מקרו-כלכלית, בלתי-מוצלחת, בלשון-המעטה, ותולדה של שנים ארוכות מדי.
אפילו גרמניה, העומדת בראש גוש האירו, נמלכת עכשיו בדעתה אם אכן יש מקום להושיט חבילות-סיוע לאותן מדינות שכבר קרסו ושלמן הרגע הראשון לא השכילו לכלכל את צעדיהן. ברובם הגדול מתנגדים נחרצות אזרחי גרמניה למימונן של אותן מדינות כושלות. הקנצלרית, אנגלה מרקל, בעלת ההשפעה הגדולה ביותר על המבנה המוניטארי האירופי, ניצבת כמעט חסרת-אונים אל מול ים המתנגדים. הגדול, ואם לא די בצרה הזאת שלה - התחזיות לצליחתה את הבחירות האזוריות הקרובות בארצה כלל אינן מבשרות לה טובות.
