ההספד הצבוע של משה דיין על קברו של החלל

"מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו?... הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם". הדברים האלו לא נאמרו על-ידי מי שמכונה שמאלני רדיקאלי הזוי. הדברים נאמרו על-ידי מי שהיה רמטכ"ל בצבא הגנה לישראל, רב-אלוף משה דיין, בחודש אפריל 1956, בקיבוץ נחל עוז, בהספד לחבר הקיבוץ, רועי רוטברג, שנהרג בהיתקלות עם מסתננים מרצועת עזה, כאשר הוא שימש גם אחראי על הביטחון בקיבוץ. לא איש שוליים, אלא קצין בכיר בצה"ל בנסיבות כאובות של שכול מבטא את הכאב על נפילתו של חבר קיבוץ נחל עוז, ובאותו מעמד מבטא גילויי הבנה לרחשי-לב של האחר, האחר החי במחנה פליטים בעזה, כשממול משקיפים בתי הקיבוץ הצעיר, שהוקם על-ידי בוגרי תנועת "הנוער העובד" כמה שנים לפני נפילתו של רועי רוטברג. מצערת העובדה, שחצי שנה לאחר נאום ההספד על רועי רוטברג, נתן משה דיין את כל הגיבוי הצבאי למלחמה המיותרת, שפרצה באוקטובר 1956. בסיומה של אותה מלחמה מכריז ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, על הקמת ממלכת ישראל השלישית, שזכתה לחיים קצרים מאוד במחיר דמים יקר ומיותר. אני מצר על כך, שגילוי הבנה למניעיו ולכמיהותיו של האחר, הוא בבחינת הבלחה חד-פעמית בשיח הפוליטי, שמעוצב על-ידי קובעי המדיניות בישראל, והוא נעלם מיד באבחת שטף של מלל לאומני, המתובל גם בהגיגים משיחיים. הגיגים משיחיים ופנאטיים מכל צד - יהודי או ערבי - מעלים על שרטון כל ניסיון ליצירת שיח פוליטי, הבנוי על הבנת כאבו של האחר.