סעיף 35 ל פקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע רשלנות מהי:
- עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.
המילים המודגשות – הן אלו אשר רלוונטיות לשאלת הקשר הסיבתי.
סעיף 63 לפקודת הנזיקין עוסק ב היפר חובה חקוקה:
- (א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על-פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
המילים המודגשות, הן אלו אשר רלוונטיות לסוגיות הקשר הסיבתי.
סעיפים 64 עד 68 לפקודת הנזיקין עוסקים בסייגים לקשר הסיבתי בין העוולה ביצע המעוול לבין הנזק שנגרם לניזק:
סעיף 64 דן בגורם זר מתערב, בכוח עליון; סעיפים 65 ו- 66 עוסקים ביחס בין אשם התובע לבין אשם הנתבע בתרחישים שונים; וסעיפים 67 – 68 דנים בסוגית האשם התורם.
|
קשר סיבתי בנזיקין - פרשנות הפסיקה
|
|
ב הלכת ועקנין המפורסמת דן השופט ברק (כתוארו אז) בסוגית הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי: ברק ציין באותה פרשה כי "בפקודת הנזיקין נקבע כי אשמו של המזיק צריך שיהה "הסיבה או אחת הסיבות לנזק", קרי הסיבה בלעדיה אין". ברק סבר באותה פרשה כי יש להותיר בצריך עיון את השאלה אם יש להרחיב גישה זו ולקבוע כי אשם הוא סיבה לנזק אם הוא מהווה גורם יסודי ומהותי, גם אם אינו גורם בלעדיו אין. ברק מפרש באותה פרשה את לשונו של סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין – לפיו לא יראו אדם כמי שגרם לנזק באשמו אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". ברק מאזכר את המבחנים הפסיקתיים לקביעת "הסיבה המכרעת" והם:
לשיטת ברק, כל אחד משלושת המבחנים הללו הוא טוב וראוי, שכן סעיף 64(2) לפקודה מבטא "מבחן סיבתי גמיש, המשאיר בידי השופט חופש הכרעה ניכר". עוד לשיטת ברק, מקום בו עסקינן בעוולת היפר חובה חקוקה, ומקום בו רמת ההתנהגות הקבועה בחיקוק אינה מבוססת על התרשלות דווקא, כי אז יש ליתן משקל מיוחד – אם כי לא בלעדי – למבחן הסיכון.
מבחן הסיכון
על-פי גישה זו השאלה היא, מהו הסיכון אותו ביקש המחוקק למנוע, ומשנקבע "מתחם של סיכון", כל תוצאה מזיקה הנופלת לתוך אותו מתחם, מקיימת את הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש. הטעם לגישה זו נעוץ – לשיטת ברק – בכך – שאין זה מוצדק לשלול את הקשר הסיבתי המשפטי במקום שהתנהגותו של הניזוק שגרמה לנזק אינה צפויה, אך מטרת החוק הייתה להגן על הניזוק מפני התנהגותו הבלתי צפויה.
מבחן הצפיות
מבחן הצפיות נדון ב ע״א 23/61 סימון נ׳ מנשה, פ״ד יז(ו) 449, שם נדונה סוגית הקשר הסיבתי המשפטי: באותה פרשה נהג הסיע נוסעים בטנדר, ללא מעקה בטיחות. בכדי להיכנס לשביל צדדי, היה עליו לנסוע אחורנית, ובכך חסם חלק מן הכביש הראשי. משאית שהגיעה, לא העריכה נכון את מרווח העקיפה ופגעה בו. לנהג המשאית היה מרחב תמרון, אם לעצור או לעקוף, באיזו מהירות לעקוף. הועלתה השאלה, באם רשלנות נהג המשאית ניתקה את הקשר הסיבתי לבין התוצאה? השופט אגרנט בחר להפעיל באותה פרשה את מבחן הצפיות אשר במסגרתו יש לבחון האם המזיק כאדם סביר היה צריך לצפות את התוצאה כפי שזו נגרמה?
נכון, מבחינה פילוסופית תיאורטית כל תרחיש צפוי, אך שיקולי מדיניות שיפוטית ראויה סוכרים סכר למגוון האפשרויות הצפויות הבלתי נדלה: אם נהג המשאית בפרשת סימון נ' מנשה היה פוגע בטנדר בזדון או ברשלנות רבתי, הקשר הסיבתי היה מתנתק ופגיעת המשאית בטנדר הייתה צריכה להיות מעבר לציפיתו הסבירה של אדם סביר, אולם היות ונהג המשאית התרשל התרשלות רגילה בלבד, פגיעתו הייתה צריכה להכלל במסגרת צפיותו הסבירה של המזיק הראשון, נהג הטנדר, שכן עליו לצפות שהסיטואציה שיצר, במידה ותצורף אליה רשלנות רגילה של גורם נוסף, תיצור את התוצאה המזיקה, או כלשון פסק הדין:
- אם ניעזר איפא במבחן ה"צפיות", כי אז התשובה לשאלתנו תתבקש מאליה: רצוני לאמר: כאשר קבענו כי המעשה של חסימת חלק הארי של הכביש על-ידי נהג-הטנדר היוותה רשלנות מצדו, אזי הטעם לכך היה, כי עליו היה לחזות מראש, כי על-ידי התנהגותו זו ייצור את הסיכון, שנהג המשאית ינסה לעקוף את הטנדר: כי בבצעו את תמרון העקיפה, עלול זה לעשות מעשה רשלני; ושכתוצאה מכך, תתנגש המשאית בטנדר באופן שיפלו הנוסעים בו, או אלו מהם, והם יידרסו. אם כך הדבר, הרי שנתקיים, בעיני החוק, הקשר הסיבתי בין רשלנותו של נהג הטנדר לבין התאונה ואילו רשלנותו של נהג המשאית, היא בלבד, אין לראותה כסיבה ה"מכריעה" לתאונה.... במילים אחרות, מעשהו הרשלני של המזיק השני (שגרם ב"מישירין" לתאונה), לא די בו כדי ש"ינתק" הקשר הסיבתי בינה לבין המעשה הרשלני של המזיק הראשון (שיצר את הסיכון), אם עובדת קרות התאונה היא עצם הדבר שעלול היה לקרות עקב רשלנותו של זה ואשר מחובתו היה איפה לחזותו מראש".
מבחן השכל הישר
מבחן השכל הישר קובע כי הקשר הסיבתי מתקיים כאשר התכונות הרשלניות שבמעשה גרמו עובדתית לנזק, והקשר הסיבתי נשלל רק אם בתהליך הגרימה מעורב גורם בלתי צפוי בעליל כגון מאורעות טבע בלתי רגילים, צירוף מקרים או מעשיהם הרצוניים של אחרים ובלבד שההתערבות התרחשה לאחר ביצוע הפעולה הרשלנית. על-פי מבחן זה, נסיבות שהיו קיימות לפני ביצוע המעשה אינן מנתקות את הקשר הסיבתי. השאלה שנשאלת בעניין זה היא האם כל הגורמים המאפיינים את התנהגות המזיק, תרמו בפועל לתוצאה המזיקה. מבחן השכל הישר הינו מבחן עמום ולכן ניתן לסווג את משמעותו הלכה למעשה לשלושה חריגים בהם נשלל הקשר הסיבתי לאור מבחן זה: אירוע טבע בלתי רגיל, סיטואציות של זמן ומקום והגורם המתערב.
|
מעוולים יחד, פגיעה בסיכוי, נזק ראייתי
|
|
הצורך של בתי ה משפט להצביע על קיומו של קשר סיבתי בין העוולה לבין הנזק מעורר קשיים לא מעטים וביניהם – מהו הדין כאשר מספר גורמים עיוולו יחדיו כלפי הניזק, ולא ניתן להצביע על תרומתו הקונקרטית של כל אחד מהם? מה כאשר המזיק – בנוסף לנזק שהסב לניזק – מנע ממנו את האפשרות לדעת כיצד אירע הנזק? מה כאשר לא ניתן לדעת מה שיעור התרומה של המזיק לקרות הנזק – ומה שיעור התרומה של גורמים אחרים לקרות הנזק? לדוגמה – מפעל מזהם עיירה שלמה, ואחוז ניכר מתושביה לקו במחלת הסרטן. כיצד ניתן לדעת כמה לקו בסרטן עקב נוכחות המפעל, כמה לקו בסרטן עקב גורמים גנטיים, עקב עישון, וכמה לקו בסרטן מסיבה מעורבת?
המשפט יצר שורה ארוכה של דוקטרינות בכדי להתמודד עם סוגיות שבהן הסיבתיות הינה עמומה. אביא בקצרה כמה מהם:
הפיצוי בגין פגיעה בסיכוי
דוקטרינת הפיצוי בגין פגיעה בסיכוי פותחה בידי פרופ' אריאל פורת, והוצגה במאמרו "פיצוי בגין יצירת סיכון ופגיעה בסיכוי" עיוני משפט כג 605 (2000), ונדונה בשורה ארוכה נוספת של מאמרים, אשר היריעה הקצרה של 'ערך' זה קצרה מלדון בהם. הסוגיה אותה מציג פורת במאמרו היא הסיטואציה של אי ודאות שבהם חשף הנתבע את התובע לסיכון על-ידי התנהגות עוולתית, אלא שקיימת אי ודאות לגרם הנזק או להיקפו.
פורת מציע להשית על הנתבע פיצוי בגין "הפגיעה בסיכוי", קרי שהתובע יזכה בפיצוי שהינו מכפלת גודל הנזק שנגרם (או עלול להגרם) לו, בסיכוי שנזק זה הינו תוצאת ההתנהגות העוולתית של הנתבע.
אי הודאות, לשיטת פורת, יכולה להתקיים בשלושה מישורים: א. מהו גודל הנזק שנגרם לנתבע? ב. האם בכלל נגרם נזק? ג. האם נגרמה פגיעה בזכות או אינטרס של התובע?
1. אי ודאות לגבי גודל הנזק ( לצד ודאות גרם נזק בעוולה ): אם מפעל מזהם פגע בכושר ההשתכרות של 30% מתושבי העיירה, בשיעור של 10%, אך לא ניתן לדעת עדיין מיהם שלושים אחוזים אלו, על המפעל יהא לפצות כל תושב בעיירה על אובדן השתכרות בשיעור של 3% - אפקט ה הרתעה בנזיקין יקוים פה, מחד, אך מאידך, לא יקוים עיקרון השבת המצב לקדמותו שכן בעוד שחלקם של תושבי העיירה יזכו בפיצוי חסר, אחרים יזכו בפיצוי יתר.
2. אי ודאות לגבי גרם נזק (לצד ודאו ת לגבי פגיעה עוולתית באינטרס): כאשר רופא, בשל טיפול רשלני, הגביר את סיכוייו של הפציינט לחלות ב X אחוזים, אין לנו ודאות כי הסיכוי יתממש והפציינט אומנם יחלה. ניתן לאמר שהוא איבד את בריאותו באותם X האחוזים שבהם גבר סיכויו לחלות. לא ניתן לאמר בודאות שהנזק יתממש, הנזק הוא רק בעליית הסיכוי לחלות באחוזים. לשיטתו של פורת, במקרה כזה על הפיצוי להיות בגובה מחיר ביטוחו של הסיכון שיצר המעוול ו/או בגובה ההוצאות שהוציא הניזוק לשם הקטנת הסיכון (טיפולים רפואיים, בדיקות תקופתיות ועוד).
3. אי ודאות לגבי פגיעה עוולתית באינטרס (לצד ודאות בקיומה של התנהגות עוולתית): כאשר בעל מפעל מזהם או יצרן סיגריות מגבירים את סיכויהם של תושבי העיירה הסמוכה למפעל המזהם/רוכשי הסיגריות, לחלות, אולם לא ניתן לזהות מי מבני הקבוצה נזוקו עקב פעולת המעוולים ומי נזוקו מגורמים אחרים, על המזיק לפצות כל אחד מבני הקבוצה שנפגעה בשיעור תוחלת הנזק שגרם להם (אם לדוגמה מספר חולי הסרטן בעיירה עלה ב 25% לאחר בוא המפעל המזהם על המפעל לפצות את כל אחד מבני העיירה בשיעור של 25% - הוא שיעור האפשרות שילקו בסרטן בעקבות פעילות המפעל המזהם).
מעוולים יחד
סיטואציה נוספת שבה עולה קושי לזהות את הקשר הסיבתי בין פעולתו של מעוול פלוני לבין נזקו של ניזק אלמוני היא כאשר שניים מעוולים יחד. סיטואציה זו נדונה בסעיף 11 ל פקודת הנזיקין:
היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד.
שאלת ה"מעוולים יחד" עלתה ביתר שאת בעניין ד"נ 15/88 שמואל מלך נ' ורדה קורהויזר ו-3 אח', פ"ד מד(2), 89 שם הותקף שמואל מלך באכזריות בידי שלושה כלבים, כאשר בעליהם של שניים מהם ידועים והשלישי, אינו ידוע. נפסק שם כי:
- "רבים המצבים בהם גרמו כל אחד מהמזיקים בנפרד נזק שהוא כביכול נפרד, אך קביעת חלקו של כל מזיק בנזק וזקיפת כל מרכיב של הנזק לחובתו של מזיק פלוני, יוצרת קשיים מעשיים רבים. יש ומעשי העוולה הנפרדים כה משולבים מבחינת השתלשלות הארועים עד שאין אפשרות להתיר את הקשר הסבוך כדי לייחס כל מרכיב ממרכיבי הנזק לאחד מן המזיקים."
בנסיבות אלו, סבר בית המשפט, שיקולי מדיניות שיפוטית ראויה מחייבים השתת הפיצוי בגין הנזק על בעלי שני הכלבים אשר זהותם ידועה:
- "עם זאת, נראה לי כי על כל השיקולים הנזכרים הללו, חולש עיקרון יסודי בדיני הנזיקין, העיקרון המנחה שאוזכר עוד בראשית הדברים: מטרתם המרכזית של דיני הנזיקין (ודיני הפיצויים בתוכם) היא בראש וראשונה להסיר את הנזק שסבל הנזוק ולהטיבו. להחזירו ככל הניתן, למצבו עובר לאירוע ...הן על-פי ניתוח ההלכה הקיימת בסוגיית המעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, ולא פחות מזה - בעקבות החלת שיקולים רלוונטיים של מדיניות משפטית לעניין זה, אני מוצא שאין מקום לחייב את העותר - הניזוק לשאת בנזק שגרם לו אותו כלב שלישי זר......"
הנה אם כן, מקרה של מעוולים יחד הינו מקרה נוסף שבו הסיבתיות עמומה, אך בית המשפט מוצא דרכים להתגבר על הקושי להוכיח את סוגיות הקשר הסיבתי, באמצעות שיקולי מדיניות שיפוטית.
נזק ראייתי
קטיגורית מקרים נוספת אשר הקושי להוכיח את סוגית הקשר הסיבתי עומד לרועץ לניזק הינה קטיגורית המקרים שבהם המזיק גורם לניזק נזק ראייתי. לשיטת המחברים אריאל פורת ו אלכס שטיין במאמרם "דוקרטינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי ודאות בגרימת נזקים" (מתוך עיוני משפט כ"א (תשנ"ח) 191):
- על-פי דוקטרינת הנזק הראייתי מוטלת על הנתבע אחריות כלפי התובע אם התנהגותו העוולתית שללה מן התובע את היכולת או את הסיכוי להוכיח את המרכיבים של עילת תביעתו נגד מי שגרם לו נזק. (שם, בעמ' 194).
גם סעיף 41 ל פקודת הנזיקין דן בנזק ראייתי, ומורנו כהאי לישנא:
- בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסכנה שהוא נקט זהירות סבירה, - על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה.
סעיף זה קובע, בין היתר, כי מי שגרם לנזק ראייתי לזולתו – נטל ההוכחה מועבר אל שכמו, וראה גם דברי המלומדים פורת ושטיין:
- דוקטרינת הנזק ראייתי עשויה להביא לידי כך שנטל השכנוע יועתק מכתפיו של התובע לכתפיו של הנתבע, כך שאם כפות המאזניים יוותרו מעוינות בסוף המשפט, יזכה התובע בתביעתו בגין הנזק הישיר... טכניקה זו מתאפשרת רק במקרים בהם מי שגרם לנזק הראייתי הוא גם הנתבע בגין הנזק הישיר. (שם, בעמ' 194).
וכן:
- אחריות לנזק ראייתי מתיישבת עם עיקרון הצדק המתקן אם הנזק הראייתי נגרם על-ידי התנהגות בת-אשם. לפיכך, אם גרם הנתבע באשמו נזק ישיר לניזוק, ובאותה התנהגות עצמה גרם אף לטשטוש קווי הגבול שבין נזק זה לבין נזק אחר שנגרם על-ידי מעוול אחר.... הרי שהנזק הראייתי, ממש כמו הנזק הישיר, נגרם על-ידי התנהגות בת אשם (פורת ושטיין בעמ' 198).
|
בכדי שיוכר אדם כנכה צה"ל, עליו להוכיח כי אירעה לו חבלה, נכות או מחלה תוך ועקב שירותו הצבאי. בעוד שמבחן ה תוך הינו מבחן טכני בעיקרו – קרי צריך שהחבלה/נכות או מחלה יתרחשו תוך כדי שירותו הצבאי, שאלת ה עקב הינה שאלה מובהקת של קשר סיבתי.
בפרשת אביאן,קבע השופט חשין, כי שיקולים ערכיים יכריעו בסוגיית הקשר הסיבתי וכן כי:
- הקשר הסיבתי המשפטי ייגזר מתכליתו ומיעדיו של הנושא. שכן, לא הרי קשר סיבתי משפטי בענף משפטי אחד כהרי קשר סיבתי משפטי בענף משפטי אחר. התכלית של החקיקה והיעד הם הקובעים את תחום התפרסותו ואת הגדרים והסייגים שבו. כך בנזיקין בנוי הקשר הסיבתי המשפטי על יסוד ה"אשם" ועל "צפייה" סבירה להתרחשות הנזק. לא כך ב"חוקים הסוציאליים" שהתפתחו על רעיונות חברתיים שונים לחלוטין, ולכן אין ללמוד גזירה שווה מהם.
הנה אם כן, קשר סיבתי בחקיקה סוציאלית אינו דורש מבחנים נזיקיים שכן אחריות המבטח הסוציאלי הינה אחריות מוחלטת, וכל עוד הנזק אירע בעקבות אירוע ביטוחי (אגף השיקום של משרד הביטחון הוא המבטח הכללי – ניתן לאמר – של חיילי צה"ל באשר הם) – יש לפצות את הניזק.
ב ע"א 137/64 וינשטיין נגד קצין התגמולים, פ"ד יח (2) 510 קובע השופט זילברג כי לעניין סוגית הקשר הסיבתי בין הפגיעה במהלך השירות לנכות שאירעה בעקבותיה, אין להבחין בין "הקשר הסיבתי הקונקרטי" לבין "הקשר הסיבתי הטיפוסי":
- "...ועתה נבחן נוכח האמור את המסקנה שהגיעו אליה שופטי הרוב. האם הם כפרו במציאות הקשר הסיבתי בין ההתרגזויות הללו למחלת הסוכרת? לא ולא! אלא מאי? הם סברו כי הפגיעה שנפגע בה החייל צריך שתהיה פגיעה טיפוסית לנסיבות המיוחדות שהחייל חי בהן בשירות הצבא...משום כך ורק משום כך שללו הם - מבחינה משפטית - את קיום הקשר הסיבתי בין השירות והמחלה. מבחן זה שהייתי מכנה בשם "הקשר הסיבתי הטיפוסי" להבדיל מ"הקשר הסיבתי הקונקרטי" נראה לי מבחן פסול.
אין השופט רשאי להציג לעצמו את השאלה: מה היה קורה לחייל אילמלא שירותו, האם היה נפגע פגיעה דומה, כלומר פגיעה מאותו סוג בחיים האזרחיים או לא? עליו לרכז את מעייניו לפגיעה הקונקרטית, ולא לשאול את עצמו האם היא הייתה מתרחשת - באותה שעה ובאותה צורה - אילו החייל אותה שעה לא היה חייל אלא אזרח ומצוי מחוץ לתנאי ונסיבות השירות. זה המבחן ואין בלתו. שאם לא תאמר כן, תצומצם אחריות המדינה לנכות חייליה עד למינימום שאין הדעת סובלתו."
במילים אחרות: אין לשלול הכרה בקשר הסיבתי בין פגיעה בצבא לבין נכות שאירעה בעקבותיה אך ורק משום שהחייל יכל היה ללקות באותה נכות בנסיבות חייו האזרחיים.
בפרשת אביאן נקבע בנוסף כי סוגית הקשר הסיבתי תבחן על-פי מבחן סובייקטיבי-אובייקטיבימעורב, קרי: מחד, יש להתחשב ב'גולגלתו הדקה' של החייל, אולם מאידך, יש להצביע על אירוע שיש בו "ממשות", אירוע שאינו "טריוויאלי" בכדי לכונן קשר סיבתי שכזה.
|
סוגיית הקשר הסיבתי בדין הפלילי אקטואלית בעבירות תוצאה. גם בדין הפלילי על התביעה להוכיח הן את התקיימותו של ה קשר הסיבתי העובדתי והן את התקיימותו של ה קשר הסיבתי המשפטי. בבואנו לבחון את שאלת התקיימותו של קשר סיבתי עובדתי עלינו לשאול את עצמנו האם התוצאה האסונית הייתה מתרחשת אלמלא ביצוע העבירה?
אם שמעון מכניס רעל לכוס הקפה של ראובן, אולם טרם ראובן מספיק ללגום מכוס הקפה שלו, יורה בו לוי מבעד לחלון, לא ניתן לאמר כי הרעל שהכניס שמעון לכוסו של ראובן הוביל לתוצאה שאנו מבקשים למנוע, ועל כן לא נתקיים קשר סיבתי עובדתי.
חריג למבחן ה אלמלא נוצר כאשר שני אנשים שפועלים כל אחד בנפרד, גורמים לתוצאה האסורה, בו זמנית, כשהמעשה של כל אחד מהם בנפרד די היה בו כדי להביא לתוצאה.
כך לדוגמא, לו נורה הקורבן ראובן בו-זמנית בידי לוי ושמעון, ניתן היה לאמר כי "די בפעולת כל אחד מהם בכדי לגרום למוות". חריג זה נחוץ שכן לו נפעיל את מבחן ה אלמלא באופן פשטני, נאמר כי אף אחד מן היורים לא היווה את הסיבה בלעדיה אין אשר הובילה למוות.
קשר סיבתי משפטי בדין הפלילי
ביחס לסוגית ה קשר הסיבתי המשפטי, סוגית ה קשר הסיבתי העובדתי הינה סוגיה פשוטה למדי. הרשעה במשפט פלילי אינה דבר של מה בכך, ואם נרשיע אנשים לפי מבחן הקשר הסיבתי העובדתי בלבד, הרי שנוכל להרשיע את אמו וסבתו של זאב רוזנשטיין ואף את האדם הראשון – כיוון שהובילו להשתלשלות האירועים אשר הובילה למעשיו של רוזנשטיין. אך אילו נדבוק בקשר הסיבתי המשפטי כמבחן אשר תפקידו לסכור את שאלת הקשר הסיבתי העובדתי – נקיים מדיניות משפטית ראויה.
סעיף 309 לחוק העונשין כדוגמה לסעיף אשר דן בקשר הסיבתי המשפטי:
סעיף 309 ל חוק העונשין, התשל"ז – 1977 דן בעבירות המתה, ומעורר שאלות של קשר סיבתי. הוא קובע כי:
בכל אחד מן המקרים המנויים להלן יראו אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר, אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של אחר: סעיפיו הקטנים של הסעיף מפרטים שורה של תרחישים, אשר בהם מתעורר קושי לקבוע באם המעשה או המחדל של הנאשם גרם למותו של הקורבן: בכל המקרים הללו מתקיים קשר סיבתי עובדתי, אולם מתעורר קושי להשיב על השאלה, באם לאור העובדה שהמעשה או המחדל של הנאשם לא היה הסיבה היחידה/מיידית למוות- די בכך בכדי להצביע על קשר סיבתי משפטי בין המעשה/מחדל לבין התוצאה הקטלנית.
סעיף 309(1) דן במקרה שבו הנאשם חבל בקורבן באופן שהצריך טיפול רפואי והקורבן נפטר עקב הטיפול הרפואי – בעקבות טעות רגילה שאינה עולה כדי רשלנות – של הרופאים; סעיף 309(2) דן במקרה שבו הנאשם חבל בקורבן והקורבן לא פנה לטיפול רפואי מתאים ומת: סעיף זה נולד מתוך מקרה במשפט האנגלי שם הנאשם פצע את הקורבן, גדע את אצבעו, אך הקורבן חשש מניתוח והעדיף טיפול אמבולטורי באצבע הפגועה, ומת; סעיף 309(3) דן במקרה שבו הנאשם "באלימות או באיום באלימות הביא אדם לעשיית מעשה שגרם למותו, כשהמעשה נראה לנפגע כדרך טבעית בנסיבות המקרה להימלט מן האלימות או מן האיומים": אל לנו, בבדיקת התנהגות הקורבן לשאול כיצד אדם סביר היה נוהג באותן נסיבות אלא כיצד אותו קורבן נהג בשים לב למי שהיה. הסעיף מושתת על פסק דין אנגלי בו אישה נפלה אל מותה מהחלון, בעת שניסתה להמלט דרך החלון לדירה סמוכה, שעה שפרצו לדירתה.
מקרה כזה אירע בעניין ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) שם קפצה אישה מוכה אל מותה כאשר בעלה – אשר רגע לפני כילה בה את חמתו, השתולל וניכר היה כי הוא עומד להכותה שוב.
סעיף 309(4) דן במקרה שבו הנאשם במעשהו או במחדלו החיש את מותו של אדם הסובל ממחלה או מפגיעה שהיו גורמות למותו גם אילולא מעשהו או מחדלו זה. סעיף זה דן במקרה בו הנאשם הפעיל על הקורבן אמצעים שלא היו הורגים אדם בריא אך הובילו למותו של אדם חולה. סעיף זה מגלם בחובו את עיקרון הגולגולת הדקה.
סעיף 309(5) דן במקרה בו "מעשה או מחדלו לא היה גורם מוות, אילולא נצטרף עמו מעשה או מחדל של האדם שנהרג או של אדם אחר". זהו סעיף סל.
|
שאלת הקשר הסיבתי ב משפט הינה שאלה מרכזית הן בדין האזרחי והן בדין הפלילי, והתקיימותו/אי התקיימתו של הקשר הסיבתי הם שיקבעו באם נעברה עבירה, בוצעה עוולה, או במקרים אחרים כגון בדיני החוזים – אם נתקיימו תנאים לבטלותו של חוזה. שאלת הקשר הסיבתי אינה בהירה דיה תמיד ועל כן הן הדין האזרחי והן הדין הפלילי כוננו מבחנים לבדיקת שאלת הקשר הסיבתי מקום בו הסיבתיות עמומה ואינה נהירה דיה.
|
|