הסוגיה שהובילה לכינון ההלכה - מבוא
|
|
בפתח פסק הדין מתאר השופט ברק את הסוגיה המשפטית אשר הובילה לכינונה של הלכת בבלי: האם חלה הלכת שיתוף הנכסים אשר פותחה בבית המשפט העליון בבית הדין הרבני ?
ברק מציין כי הלכת השיתוף היא פרי יצירתו של בית המשפט, וכי היא מהווה "דוגמה מובהקת של חקיקה שיפוטית, שלידתה על אובני בית משפט זה. היא משתמשת בקונסטרוקציה חוזית שענינה הסכם (משתמע) בין הצדדים, לפיו הם שותפים שווים בזכויות. המכשיר המשפטי נועד להגשים מטרה חברתית. הוא מכוון להביא לצדק חברתי. הוא מבוסס על השוויון בין המינים. הוא ניזון מהתפישה כי בני הזוג תורמים באופן שווה לרווחת המשפחה.
ברק מציין כי:
- "שונה עמדתם של בתי הדין הרבניים: על-פי גישתם - וכפי שהם מפרשים את המשפט העברי - זכאית האשה בגירושיה לעיקר ולתוספת הכתובה. כן זכאית היא, על-פי שיקול דעת בית הדין, לפיצויים. אם קיים הסכם בין הצדדים, המעניק לאשה שיתוף בקניין בנכסים מסוימים, יש לכבד הסכם זה. עם זאת, החיים המשותפים אינם יוצרים, כשלעצמם, חזקה בדבר קיום הסכם לשיתוף. אפילו חיו בני הזוג באורח חיים תקין, ובמאמץ משותף, אין בכך כדי להקים חזקה בדבר שיתוף בנכסים. על כן, אם הנכסים רשומים על שם הבעל, הוא יזכה בהם".
|
הסוגיה שהובילה לכינון הלכת בבלי (1): פיצול הקניין
|
|
ברק מסביר כי התוצאה המתקבלת, הינה אפוא זו, של "פיצול הקניין". בני זוג עשויים להחשב כבעלים משותפים בנכסים בבית המשפט האזרחי, וכנעדרים זכויות משותפות בבית הדין הרבני. "לכאורה, פיצול זה היה נמנע אילו סברנו כי שאלת השיתוף בנכסים בין בני זוג היא אחד מ"ענייני נישואין וגירושין" (סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953). אילו סברנו כך היה נמנע לכאורה הפיצול, שכן הן בית המשפט האזרחי והן בית הדין הרבני היה מכריע בשאלת השיתוף על-פי אותו דין עצמו, הוא המשפט העברי".
ברק מציין כי:
- ...מאז חוק שיווי זכויות האשה, "'נשרו' מעניני הנישואין... נכסי האשה וזכויות הבעל (או 'המשפחה') בהם". "יחסי הממון בין בני-זוג... אינם נכללים במסגרת 'עניני נישואין', כאמור בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, ואין תחולתו של הדין האישי משתרעת עליהם".
וכן כי:
- אכן, הלכות שיתוף הנכסים אשר פותחו על-ידי בית המשפט העליון אינן נגזרות מאקט הנישואין, ואין הם בגדר עניני נישואין. הן נגזרות מהסכם בין הצדדים, והם חלק מחופש ההתקשרות המוכר בדין הכללי (ראה סעיף 24 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). על כן הן חלות לא רק בזוג נשוי כדת וכדין, אלא גם בידועים בציבור. מכאן גם הגישה, כי הלכת שיתוף הנכסים חלה בבית המשפט האזרחי גם בבני זוג דרוזיים.
הלכות השיתוף הן בגדר עניינים אזרחיים שבית המשפט האזרחי מוסמך לדון בהם, והלכה למעשה דן בהן על-פי המשפט האזרחי.
בית-הדין הדתי דן אף הוא בשאלת השיתוף, שעה שזו נכרכת כדין לתביעת גירושין. הוא עושה כן על-פי המשפט העברי, ואין הוא מוכן להכיר, על-פי תפישות המשפט העברי עצמו, בדין שיתוף הנכסים האזרחי. נוצר, אפוא, כפי שראינו מצב קשה של "פיצול הבעלות". פיצול זה פוגע לרוב באשה. הטעם לכך הוא זה: על-פי צורת החיים הטיפוסית עד כה בחברה הישראלית, הפעילות האקטיבית לרכישת ההון המשפחתי נעשית לרוב בידי הבעל, הפועל "כלפי חוץ" בעוד האשה מנהלת לרוב את משק הבית והלכותיו. מציאות זו גורמת לכך שהפעולות (הפיסיות והמשפטיות) לרכישת נכסים נעשות לרוב על-ידי הבעל. נכסים קנייניים אף רשומים לרוב על שמו. בית משפט אזרחי מכיר בשיתופה של האשה במכלול הנכסים (בין אלה הרשומים על שם הבעל ובין אלה שאינם רשומים על שמו) ובלבד שקויימו התנאים של הלכות השיתוף. לא כן בית הדין הרבני. לגבי דידו חיי השיתוף אינם יוצרים שיתוף בנכסים. האשה תזכה בעיקר בתוספת הכתובה. "הפיצויים" הניתנים לה על-פי הדין הדתי נופלים לרוב בהרבה מערכם של כלל נכסי המשפחה, המגיעים לה על-פי הלכות השיתוף. התוצאה המתקבלת הינה אפוא זו, שמכלול זכויותיה האזרחיות של האשה, המוכרות בדין הכללי ובבית המשפט האזרחי, אינן מוכרות בבית-הדין הרבני.
|
הסוגיה שהובילה לכינון הלכת בבלי (2): מירוץ הסמכויות
|
|
ברק מציין כי:
- מצב קשה זה גורר אחריו תופעות קשות. אחת מהן היא זו של "מירוץ סמכויות"; יש בכריכה כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט האזרחי לדון בתביעה לשיתוף המוגשת לאחר הכריכה. כתוצאה מכך נוצר מצב מביך של "מירוץ סמכויות". האשה מזדרזת לפנות לבית המשפט בתביעת שיתוף, ואילו הבעל מבקש להקדים אותה בתביעת גירושין בבית הדין הרבני עמה הוא כורך את ענייני הרכוש/ התוצאה המתקבלת הינה, אפוא, זו שתחת ניסיון לעשות מאמץ לפתור את הסכסוך בין בני הזוג תוך הבנה הדדית, מנסה כל אחד מהם להקדים את רעהו בפנייה לערכאת השיפוט הנוחה יותר מבחינתו. במקום ניסיון להבנה ולשיקום החיים המשותפים, מוקצנות העמדות ומתחיל מאבק משפטי. אם הגבר מקדים את האשה במרוץ זה, עשויה האשה להפסיד את מרבית זכויותיה ברכוש, אשר נתפס על-ידי המשפט הכללי (ובית המשפט האזרחי) כרכוש משותף. כמובן, ניתן היה למנוע תוצאה זו אם דין "הכריכה" היה משתנה.
במקרה זה, היה בית הדין הרבני מסתפק בעניין הגירושין, ואילו שאלות הרכוש היו נידונות בבית הדין האזרחי. הצעות ברוח זו הועלו בעבר, שכן מטרת הכריכה, שהיא מניעת פיצול הדיון, אינה מושגת ותחתיה מושג מירוץ סמכויות מביך.
|
שאלה של הפעלת המשפט האזרחי בבית הדין הרבני
|
|
|
משפטה של מדינה שואף לשלמות. הוא מבקש להשיג קוהרנטיות נורמטיבית. בענייני המעמד האישי, על-ידי הכרה במשפט הדתי כמשפט המדינה. אין כל מקום, ואין כל צידוק, להרחיב ייחוד זה לתחומי המשפט האזרחיים. בית הדין הדתי הוא חלק אינטגרלי של מערכת השיפוט בישראל. בתי הדין הרבניים כפופים גם לפרשנות אשר מפעיל ביהמ"ש העליון. משום שהלכה פסוקה של בית-המשפט העליון היא דין בישראל. | |
|
|
|
ברק שואל:
- האם פיצול "הבעלות" הוא הכרחי? האם אין דרך למנוע את המצב הקשה אליו נקלעה השיטה המשפטית שלנו? ניתן לומר כי תוצאה זו היא בלתי נמנעת, בשל קיומם של שתי ערכאות שיפוט נפרדות. בשל השוני בין הערכאות לעיתים הדין הולך אחר הדיין.
האם משום שהדין הדתי נהוג בבית הדין הדתי, סוגיית הרכוש תידון לפי דין זה וקניינה של האישה, רק משום ערכאת הדיון הייחודית הזו, 'יעלם'? זוהי סוגייה של הפעלת המשפט האזרחי בבית הדין הדתי; האם לא חייב בית הדין הרבני, הדן בשאלות רכושיות הכרוכות לסכסוך גירושין, לקבל את הכרעתו של המשפט האזרחי באשר לשאלה מהו הרכוש העומד לחלוקה?
לדעת ברק, הגם שביה"ד הרבני מחויב לדין הדתי, בתחום זה של הרכוש המשותף חל חוק שיווי זכויות האישה, קרי גם הגישה לפיה רק דבר חיקוק מפורש 'יכפיף' את ביה"ד הרבני לאמות מידה אזרחיות ולא 'המשפט המקובל של ישראל', יש בה להביא את ביה"ד הרבני לפסוק לאור עקרונות של שוויון. לפי ברק אין לביה"ד רבני סמכות להכריע בסוגיית הרכוש שלא לפי המשפט האזרחי, כי מלכתחילה סטטוס הרכוש של בני הזוג נקבע על-פי המשפט האזרחי.
|
הלכת שיתוף הנכסים וחוק שיווי זכויות האישה
|
|
ברק מציין כי " חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951 קובע מספר הוראות, החשובות לענייננו". סעיף 1 לחוק קובע:
- "דין אחד יהיה לאשה ולאיש לכל פעולה משפטית; וכל הוראת חוק המפלה לרעה את האשה, באשר היא אשה, לכל פעולה משפטית - אין נוהגים לפיה".
סעיף 2 לחוק מוסיף וקובע:
- "לאשה נשואה תהיה כשרות מלאה לקנין ולעשיה בקנינים כאילו הייתה פנויה; ואין קניניה שרכשה לפני הנישואין נפגעים על-ידי קשר הנישואין".
עוד מציין ברק את דבר החוק ולפיו:
- הוראות אלה, אין בהן כדי "לפגוע בדיני איסור והיתר לנישואין ולגירושין" (סעיף 5). כל בית משפט חייב לנהוג על-פיהן. "כן ינהג לפי חוק זה כל בית דין המוסמך לדון בענייני המעמד האישי, אלא אם כל הצדדים הם בני שמונה עשרה שנה ומעלה והסכימו לפני בית הדין, מרצונם הטוב, להתדיין לפי דיני עדתם" (סעיף 7).
ברק מציין עוד כי "חוק שיווי זכויות האישה הוא אידיאולוגי, מנסה לעקור מחקיקה קודמת תופעות של קיפוח האישה, ומחייב גם את בתי הדין הרבניים. משמעות הדבר הינה, בין השאר, כי שאלת שיתוף הנכסים בין בני הזוג אינה עוד מענייני המעמד האישי".
מכאן מסיק ברק כי:
- נפתח אפוא הפתח - אם אכן היה צורך בו - לסמכות השיפוט של בתי-המשפט האזרחיים בעניין שיתוף נכסים בין בני זוג; שנית, בהפעילו את הסמכות האמורה, על בית המשפט האזרחי להחיל, לעניין שיתוף נכסים, משפט חילוני. שלישית, חל שינוי מהותי בתחולתו של המשפט העברי בבית הדין הרבני, בכל הנוגע לכשרותה (כלומר, יכולתה המשפטית) של אשה בקניינים. שינוי זה אינו מצומצם אך לביטול זכות הבעל לאכול פירות מנכסי מלוג של אשתו - שינוי זה הוא עמוק יותר. כל דין דתי אשר בית הדין הרבני מפעיל, חייב להתאים לעיקרון השוויון (הקבוע בסעיף 1 לחוק שיווי זכויות האשה). בית הדין הרבני אינו רשאי, אם כן, לקבוע דיני שיתוף נכסים - או דיני אי-שיתוף בנכסים - המבוססים על הפליה לרעת האשה.
הנה כי כן, חוק שיווי זכויות האשה - החל במפורש בבית הדין הרבני - קובע מסגרת להמשך הפעלתו של המשפט העברי בבית הדין הרבני בדבר שיתוף נכסים בין בעל ואשה. מסגרת זו קובעת, כי דיני שיתוף הנכסים של המשפט העברי, המופעלים על-ידי בית הדין הרבני, חייבים לקיים שוויון בין הבעל לאשה.
|
דין יכול להיות מפלה הגם שאינו מתכוון להיות כזה
|
|
לאור האמור לעיל מעלה ברק את השאלה: האם הלכות שיתוף הנכסים כפי שבית הדין הרבני מפעיל אותן, עולות בקנה אחד עם עיקרון השוויון?
- על שאלה זו משיב בא-כוח המשיב מס' 2 בחיוב. לטענתו, הדין העברי באשר לשיתוף הנכסים - לפיו עצם החיים המשותפים אינם יוצרים, כשלעצמם, חזקת שיתוף - אינו דין המפלה את האשה בתור שכזו. אותו דין עצמו מוחל הן לגבי האשה והן לגבי האיש, וממילא אין לראותו כדין מפלה. המשפט העברי נוקט אפוא, לדעת בא-כוח המשיב מס' 2, בעמדה נויטרלית, ללא יחס של איפא ואיפה, וללא כל הפליה כנגד אשה בתור שכזו. לדעתי, אין לקבל גישה זו. קיומה או העדרה של הפליה נקבע, בין השאר, על-פי האפקט שדבר חקיקה משיג, הלכה למעשה. "השאלה אינה רק מהו המניע של המחליטים; השאלה היא גם מהי התוצאה של ההחלטה. החלטה היא פסולה, לא רק כאשר המניע הוא לפגוע בשוויון, אלא גם כאשר המניע הוא אחר, אך הלכה למעשה נפגע השוויון".
הפליה עשויה להיות "נסתרת" ו"שיטתית", במובן זה, שאין היא מופיעה "על פני" הנורמה, אלא נובעת מ"האפקט" של הנורמה. כך הוא המצב על-פי המשפט העברי. האפקט, הלכה למעשה, של אי התחשבות בחיים המשותפים כבסיס ליצירת שיתוף בנכסים הינו כי רוב רובם של הנכסים, אשר נרכשו בתקופת הנישואין, ישויכו לגבר ולא לאשה. המציאות החברתית-כלכלית בישראל הינה, כי "יחסי החוץ" מתבצעים לרוב בידי הגבר ולא בידי האשה. זו אחראית על "יחסי הפנים". גישה "נויטרלית" לחיים המשותפים, משמעותה הפליה למעשה כלפי האשה. לרוב היא אינה מנהלת משא-ומתן עם צד שלישי לרכישת הנכסים; אלה לרוב אינם נרשמים על שמה. התוצאה היא אפוא, כי הבעל הופך להיות בעל הנכסים. רק התחשבות בחיים המשותפים כמעניקה קניין משותף עשויה לאזן את התוצאה, ולהביא לשיוויון בין הצדדים. רק כך ניתן יהא ליתן ביטוי לפועלה של האשה בביתה פנימה ולאחריות הרובצת עליה לגידול הילדים וחינוכם. רק בדרך זו ניתן יהיה להגשים את התפישה, כי "עשיית האשה בבית ופעילות הבעל בעסקיו הן כשתי זרועות הפועלות יחדיו, החובקות את גזעו האיתן של קן המשפחה על כל מרכיביו ומשתלבות זו בזו".
עמדתו של המשפט העברי, שאינו מוכן להתחשב בחיי השיתוף כמקור לכוונת שיתוף, מפלה הלכה למעשה את האשה.
התוצאה היא אפוא, כי חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951 - החל במפורש על בית הדין הרבני - מצמצם את החופש הנתון לבית הדין הרבני בעיצוב הזכויות ברכוש שנצטבר במשך חיי הנישואין. על בית הדין הרבני לנהוג שיוויון בחלוקתו של רכוש זה. משמעות הדבר הינה, כי עליו לחלקו שווה בשווה בין בני הזוג, ובלבד שהוא נצבר תוך חיי משפחה תקינים, ותוך מאמץ משותף של בני הזוג, גם אם האשה פעלה בביתה פנימה והבעל פעל ביחסי החוץ. כמובן, רשאים בני הזוג להסכים ביניהם אחרת. הנטל בעניין זה מוטל על בן הזוג הטוען לקיומו של הסכם זה. ההנחה צריכה להיות - וזו הנחה המתבססת על מציאות החיים של החברה הישראלית כיום - כי הכוונה הטיפוסית הינה לשיתוף נכסים, והנטל מוטל על המבקש לסתור חזקה זו. הלכת המשפט העברי סותרת גישה זו, והיא אינה עולה על כן, בקנה אחד עם דרישותיו של חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951. מכיוון שבית הדין הרבני פועל בניגוד למצוותו של חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951, דין החלטתו להתבטל.
|
קטיגוריות סיוטיות או: פתרון לבעית פיצול הקניין
|
|
|
חוק שיפוט בתי הדין הרבניים, הקובע כי ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל יערכו לפי דין תורה- הוא מפלה, אך צריך לחול בצמצום ולא להתפרש גם על סוגיית הרכוש. | |
|
|
|
כעת ניגש ברק לסוגית "פיצול הקניין" – היינו הבעיה אשר נוצרת כאשר על אותו רכוש חלים שני דינים נפרדים: הדין העברי והדין האזרחי.
ברק מפנה לפרופ' לבונטין אשר ציין כי שיטת משפט נאורה צריכה לשאוף להדביר מצב של פיצול בסטטוס. הוא מציין כי "מה שמרכך זאת הוא שלעיתים ביה"ד רבני קולט פסיקה אזרחית מכוח 'תקנת הקהל' או שסטטוס אזרחי/דתי של קניין אינו 'מתנגש' הואיל והמתדיינים דנים בקניינם בהסכמה", אולם "הבעייתיות הינה שלרוב בתי הדין הרבניים אינם נכונים, מכוח דוקטרינות פנימיות שלהם, לקלוט את המשפט האזרחי אל הדין הדתי":
- נראה לי, כי לבעיה הניצבת בפנינו בעתירה זו, יש רק פתרון אפשרי אחד, והוא זה: על כל בתי הדין הדתיים במדינה להפעיל, בסוגיות "אזרחיות" נלוות שאינן חלק מענייני המעמד האישי (כפי שדיבור זה מתפרש על-פי דין המדינה) הנתון לסמכותם, את המשפט האזרחי הכללי, כפי שפורש על-ידי בית המשפט העליון. פתרון זה מבטיח מחד-גיסא, אחדות של המשפט האזרחי בכל רחבי השיטה. הוא מונע "פיצול קניין", "פיצול חיוב" ו"פיצול בעלות" במסגרת אותה שיטת משפט עצמה.
פתרון זה אינו פוגע מאידך-גיסא בדין הדתי, הממשיך לחול בענייני המעמד האישי. כמובן, הוא מאפשר גם, לאותם בתי דין דתיים המוכנים לכך, להכיר בתחולת הדין האזרחי מכוח דוקטרינות פנימיות הקיימות במסגרתו של הדין הדתי. עם זאת, מנקודת המבט של השיטה כולה, תחולת המשפט האזרחי הכללי היא תחולה "חילונית". לביסוסה של גישה זו ניתן להצביע על השיקולים הבאים.
ראשית,משפטה של מדינה שואף לשלמות. הוא מבקש להשיג קוהרנטיות נורמטיבית. בענייני המעמד האישי, על-ידי הכרה במשפט הדתי כמשפט המדינה. אין כל מקום, ואין כל צידוק, להרחיב ייחוד זה לתחומי המשפט האזרחיים. בית הדין הדתי הוא חלק אינטגרלי של מערכת השיפוט בישראל. בתי הדין הרבניים כפופים גם לפרשנות אשר מפעיל ביהמ"ש העליון. משום שהלכה פסוקה של בית המשפט העליון היא דין בישראל. לשם שלילת תחולתה בערכאת שיפוט מיוחדת נדרש דבר חקיקה מיוחד, הקובע זאת במפורש. דבר חקיקה כזה אינו קיים בישראל.
שנית, המשפט האזרחי הכללי מבטא את זכויות האדם הבסיסיות. המשפט האזרחי קובע אפוא, את זכויותיו וחובותיו של הפרט כלפי כל פרט אחר. הוא מגדיר מהו "הרכוש" של אדם בשיטת המשפט. על-פיו מוכרע מה ש"יש" לפרט ומה ש"מגיע" לו. רכוש זה ניתן ליטול ממנו ללא הסכמתו (המפורשת או המשתמעת) רק מכוח הוראות מפורשות בחקיקה.
ההוראה המפורשת בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 בדבר הכריכה (סעיף 3), אינה קובעת כל הוראה מפורשת לפיה נשללת תחולתו של המשפט האזרחי על קביעת היקפו של הרכוש שהכרעה בו נכרכת לגירושין. סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) צריך להתפרש, אף הוא, על-רקע עקרונות היסוד של המשפט והשיטה. אין לפרש היתר לכריכה כהיתר להפקעה.חוק שיפוט בתי הדין הרבניים, הקובע כי ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל יערכו לפי דין תורה- הוא מפלה, אך צריך לחול בצמצום ולא להתפרש גם על סוגיית הרכוש.
שלישית, בין המשפט ובית המשפט האזרחי לבין הדין ובית הדין הדתי קיימים קשרים שאין לנתקם. בית הדין הדתי אינו פועל בחלל ריק. הוא פועל במסגרת השיטה המשפטית הכללית. אין כל אפשרות לבסס את היקף הרכוש של בני זוג על-פי המשפט העברי, אם ביסוס זה אינו מוכר על-ידי המשפט האזרחי הכללי.
|
ברק מסכם משנתו: "בית דין רבני דן בענייני המעמד האישי על-פי הדין העברי. בית דין רבני דן בעניינים רכושיים אזרחיים על-פי הדין האזרחי הכללי":
- המסקנה המתבקשת מפסק-דין זה היא כפולה: ראשית, הלכות המשפט העברי, בדבר שיתוף (או אי-שיתוף) בנכסים בין בני זוג החיים חיים משותפים, אינן מתיישבות עם חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951; שנית - וזה העיקר - על בית הדין הרבני - בדונו בענייני רכוש הנכרכים לענייני גירושין - להכריע בסכסוך באשר למהותו של הרכוש העומד לחלוקה על-פי המשפט האזרחי הכללי. הלכת שיתוף הנכסים כפי שפותחה על-ידי בית המשפט העליון, היא חלק מהמשפט האזרחי הכללי, ועל כן על בית דין רבני להכריע בסכסוך על-פי הלכות אלה. מכאן, שבעניינים הרכושיים, נשוא העתירה, יש להכריע על-פי הלכת שיתוף הנכסים "האזרחית". לאור מסקנתנו, מן הראוי הוא להחזיר את התיק לבית הדין הרבני, על-מנת שידון מחדש בחלוקת הרכוש, לאור האמור בפסק-דיננו.
|
|