באחד השירים של "הגשש החיוור": "אף אחד לא קם" נשאלות השאלות "מי ש... שיקום", ובסוף השיר נאמר "אף אחד לא קם".
לפי הדיווח בחדשות, בית המשפט החליט לחייב את ערוץ 2 למסור את "מסמך גלנט" המקורי הנמצא בידם שהעתק שלו כבר הופץ בציבור. אך טבעי ונכון הוא שהעיתונאים יעמדו בתוקף על קיום "החיסיון העיתונאי" המאפשר להם לדעתם לא לחשוף את מקורות המידע שלהם.
העיתונאים (וגם הציבור) מתייחסים לחיסיון העיתונאי כזכות יסוד מושרשת שיש להגן עליה. ראוי לציין שזכות זאת, ככל שהיא חשובה, לא זכתה להגנת המחוקק. מקורה בפסיקה של בית משפט אשר בפס"ד הידוע כ"פסק דין ציטרין" קבע את ההלכה כי זכותו של העיתונאי להגן על מקורות המידע שלו. מאז היו עוד מקרים והאחרון המפורסם היה המקרה של עיתונאי של עיתון הארץ בפרשיית קם.
בתי המשפט יכולים בנסיבות מסויימות לפרש את תוכן הזכות הזאת כפי שעשה זאת בית משפט השלום שדן בעניין ערוץ 2.
כאשר המחוקק החליט לקבוע חיסיון בחוק הוא עשה זאת במפורש - כך הדבר לגבי עורכי דין, רופאים ואחרים. חוקים ספציפיים קבעו את זכות החיסיון. גם כאשר הזכות נובעת מחוק, יכולים בתי המשפט לפרש את העובדות של המקרה ולפסוק אם בנסיבות העניין יש להחיל את החיסיון.
אנו יכולים לצפות שהמאבק המשפטי המוצדק של העיתונאים לשמור על מקורות המידע שלהם שהדיון בשאלה יימשך ויעלה בדרגות הערכאות המשפטיות עד בית המשפט העליון. הליכים אלה יימשכו זמן רב.
עם כל החשיבות המיוחסת למאבק משפטי כזה אנו נותרים עם דילמה לא קלה - חיסיון מול ביטחון. האם האינטרס הציבורי לחשוף את האמת נחות מהאינטרס של העיתונאים לשמור על הכלל של החיסיון העיתונאי?
יש להניח שנשמע את התשובה מבית המשפט אבל מוצע פתרון מהיר יותר, מקור המידע: יכול לבקש את ערוץ 2 (או עורך דין הפועל עבורו) לנהל משא-ומתן להשגת עסקת טיעון נוחה אם יסכים להיחשף מרצון.
מי שהיה מעורב בהכנת המסמך (או בזיופו) שיקום! וישחרר את העיתונאים מן הדילמה, ויבטל את הצורך בקיום החקירה. האינטרס הציבורי צריך להנחות את הממונים על החקירה להבטיח לו כי אם יעשה כן, תינתן לו "עסקת טיעון נוחה".
כבר ראינו בעבר מצבים בהם עד מדינה שהיה אפילו מעורב בפשע, מקבל עסקת טיעון נוחה, על-מנת להשיג תוצאה שהמדינה מעוניינת בה.
כך נחסוך למדינה, לציבור, לקבוצת אנשי תקשורת ולצה"ל את המבוכה והביזיון הכרוכים בחקירה ארוכה, קשה ומסועפת.
שיקום!
