חברת הכנסת חנין זועבי עושה מזה זמן רב מאמץ עליון להוכיח שאינה ראויה להיות חברת כנסת. כדרכם של פוליטיקאים בכנסת, התחילה את דרכה בניצול גובר והולך לרעה של זכויות היתר המוענקות לח"כים לצורך מילוי תפקידם הפרלמנטרי. טבען של התפתחויות אלה הוא שהן ממכרות. תחילה משתמשים בהן חברי הכנסת בזהירות, "בחסכנות", בדרך ארץ, כשהם בוחנים את התגובות הציבוריות ומתאימים את המשך התנהלותם לתגובות אלה. המרחב העיקרי בו באו זכויות היתר להגן על הח"כים ולהקל על פעולתם, הוא המרחב הפוליטי. אולם במרחב הזה חברי הכנסת אינם פועלים בדרך-כלל כאינדיבידואלים, אלא כ"חברים בקליקה פוליטית". קליקה שמשרתת ארגון פוליטי, אג'נדה פוליטית, מדיניות או אינטרס מזוהה היטב. בבל"ד, מפלגתה של זועבי, קל מאוד לזהות אינטרסים אלה, במיוחד בשנים האחרונות.
זועבי, ח"כית חדשה, השתלבה במהירות בבל"ד ואימצה לעצמה את תורת השלבים הערבית, בלבוש החדש שהושת עליה: ארץ ישראל היא מדינה ירדנית-פלשתינית ועוד מדינה פלשתינית עצמאית ועוד מדינת כל תושביה, לאמור: יהודית-פלשתינית. את דרכי ההתנהלות הפוליטית במציאות הישראלית המוזרה, למדה מח"כים ערבים ותיקים ממנה אך דומים לה בהשקפות-עולם, ובראשם
עזמי בשארה, מי שהיה מנהיג בל"ד עד שברח מהארץ בשל חשש לריגול וסיוע לאויב.
המציאות הפוליטית בישראל היא גן-עדן לחתרנות פוליטית מן הסוג שבו עוסקים זועבי, מפלגתה וחבריה לדעה במפלגות ובגופים פוליטיים אחרים, במגזר הערבי ובשמאל ההזוי של מדינת ישראל. הוא גן-עדן בגלל הבלבול האידיאולוגי השורר במדינה, בגלל המחלוקת הפוליטית הפנימית בקרב הרוב היהודי ובגלל כשלונה החינוכי-מדיני-הסברתי של הציונות בדור האחרון. בלבול זה מעניק לתקשורת, לבתי המשפט ולחוגים אקדמאיים פוסט-מודרניים ופסט-ציוניים, מעמד של אליטה שאין להרהר או לערער אחר מחשבותיה, מעשיה והתנהלותה הפוליטית. המעמד האליטיסטי החדש הפקיע בעבר וממשיך להפקיע גם כיום סמכויות ואחריות ממוסדות שלטון יציגים, בראש ובראשונה - הכנסת, מייצר אג'נדות מסוכנות לעם ולמדינה ובניגוד לדעת הציבור הרחב, מעמיד אותן תוך שימוש במניפולציות שונות במוקד החיים הציבוריים של מדינת ישראל - רק משום שהאליטה החדשה סבורה שכך נכון לעשות. מאחר שרוב תושביה היהודים של ישראל הם יוצאי אירופה או צאצאים ליוצאי אירופה, הם אמונים על התרבות האירופית וקשורים אליה יותר מכל תרבות אחרת; כך גם האליטה החדשה. אליטה זו, משקפת קואליציה שלילית של מספר התפתחויות ב"עידן החדש" והשפעותיהן באירופה - "ערש תרבות המערב" - ובישראל... ובהן: א) "מוסר כליות" אירופי; ב) בלבול אידיאולוגי, מוסרי ולאומי; ג) התפתחות הטכנולוגיה של התקשורת והפרטת רוב שירותיה; ד) חולשה מתגברת של המוסדות הדמוקרטיים הנבחרים בדמוקרטיות המערביות בכלל ובישראל; ה) סוגיות שונות של אופנה, אינטרסים וטרנדים שאנו רואים רק את תחילתם, אך איננו מסוגלים לקבוע עדיין לאן הם מובילים ומה נכון או לא נכון לעשות בהם ואיתם.
מוסר הכליות האירופי נובע ממספר התפתחויות:
ראשית, התנהלותה של היבשת ככוח האימפריאליסטי והקולוניאליסטי העולמי במשך למעלה מ-300 שנים. במסגרת זו שיעבדו מדינותיה עמים ומדינות, מצצו את לשדם בכל תחום אפשרי, שיבשו את מהלך חייהם הנורמלי ואת התפתחותם הטבעית, שאנסו אותם מחשבתית לרעיונות ואידיאולוגיות שצדקתן מעולם לא הוכחה מעבר לכל ספק או שבדיעבד הוכחו כשגויות, בטענה שזו ה"אמת האלוהית" ואין בלתה, השמידו לעיתים קרובות את האליטות החברתיות בשטחי השליטה שלהן בכדי להדק את אחיזתן במקום והפכו את הציבורים הגדולים ל"עדרי" אנשים שהמשרתים את אדוניהם הכובשים. כל זה התרחש מעבר לים, בשטחי כיבוש או חסות, כפי שנקראו טריטוריות אלה בלהט האימפריאליזם האירופי המתפרץ.
שנית, פחד מאירופה של המאה ה-20. במחצית הראשונה של המאה ה-20, נקלעה אירופה לשתי מלחמות-עולם בהפרש זמנים קצר של 21 שנים ביניהן. במלחמות אלה נהרגו כ-70 מיליון נפש. במלחמות אלה נהרסה מרביתה של אירופה הרס פיסי, התמוטטו מסגרות מדיניות, קרסו אידיאולוגיות ואירופה הגיעה לשנות ה-50 של המאה ה-20 מוכה, חבולה, מבולבלת ופוחדת מהעתיד. כמו במצבים מסוג זה, קל מאוד להגדיר מילולית מחדש עולם "חדש, נאור ויפה" (כפי שעשה המרקסיזם בשלהי המאה ה-20) אך קשה מאוד לתקן בפועל שגיאות עבר שאת השלכותיהן הקשות חי הציבור כאן ועכשיו. קשה לא פחות להימנע משגיאות חדשות, משום שהרצון, הצורך, ההתלהבות וגם הפחד - דוחפים קדימה באון. במצבים של אופוריה, מעט מאוד אנשים מסוגלים לעצור מפעם לפעם ולבחון את המחשבה, את המעשה הנגזר ממנה ואת ההתאמה ביניהם.
שלישית, בריחה מאחריות ובושה. אלה שייכים בעיקר לשואת היהודים באירופה ולכשלים המוסריים, התרבותיים והאידיאולוגיים ששואה זו הציבה במראה בפני "אירופה המתקדמת". לתחום זה שייכות תופעות כהכחשת השואה, המשך האנטישמיות והדמוניזציה של היהודים (משום שאלה ממשיכים להוות תירוץ או "עלה תאנה מקובל" לפשעי המלחמה), בנליזציה של השואה, הבלטת חלקה של גרמניה, תוך ניסיון להסתיר ולפחת את חלקן של מדינות אחרות, בראש ובראשונה ה"מעצמות הנאורות" של אירופה - בריטניה, צרפת, ספרד, מרבית מזרח אירופה, שבדיה, שווייץ ועוד.
את "גן העדן" הפוליטי המוזר של ישראל, למדו חברי-כנסת ערבים, במפלגות הערביות ובמידה פחותה גם חברים במפלגות השמאל והשמאל הקיצוני של המגזר היהודי, לנצל ניצול מירבי. במהלכיהם הם נסמכים על האליטה החדשה ועל חסותה. בתמיכתה הם מפרשים ומפתחים את המגמות השליליות של העידן האירופי החדש כמכשיר פוליטי-מדיני, במאבקים הנוגעים לישראל כמולדת העם היהודי - מאבקים פנימיים וחיצוניים. כישראלים, להלכה אם לא למעשה, וכח"כים ישראלים, הם נהנים מעמדת ייחוד תקשורתית ותעמולתית. את הזכויות המיוחדות שהוענקו לחברי-כנסת בכדי לקדם את האינטרסים של מדינת ישראל, הם מנצלים לקידום אינטרסים סקטוריאליים, שלעיתים קרובות, על-פי דעת רוב הציבור, מנוגדים לאינטרסים הישראלים. את הסתירה הם מיישבים בטענה הבנאלית, שגם להם מותר לפרש את האינטרס הישראלי לפי מיטב הבנתם... אולם, באורח פלא נמצא מתאם פנטסטי בין עמדותיהם המוצהרות והמעשים שהם עושים על-פיהן, לבין העמדות של מי שמוגדרים על-ידי המוסדות המוסמכים של המדינה - "אויבים". אולם, בעולם הנרטיבים הפוסט-מודרניים, "דקונסטרוקציה" היא מילת מפתח שפירושה היומיומי הוא שכל דעה היא לגיטימית ולכל פרט שמורה הזכות לפרשן את המציאות כראות עיניו. גישה הרסנית זו לקיום חברה ומדינה אינה זוכה בישראל להבנה נכונה, אינה מטופלת כראוי ואינה מולידה דרכי התגוננות אידיאולוגיות ופוליטיות הראויות למדינה במצור. במצב זה, קל מאוד להציג עמדה "נון-שלנטית" הגורסת שמדובר בוויכוח סמנטי, שאותו ניתן לפתור בקלות על-ידי אימוץ מונחים מתחום הגישה הרב-תרבותית; אלא שזו זריית חול בעיניים. גישה רב-תרבותית אינה תחליף למציאות שבה עקרונות-יסוד משותפים לכל הגורמים בחברה הם המסד שסביבו מתפתחים ניואנסים או וריאציות בנושאים שונים שאינם סותרים את המכנה המשותף, משום שסתירת המכנה המשותף מובילה להתפרקות החברה.
מול זועבי וחבריה המצב אינו כזה. מול זועבי וחבריה המחלוקת היא על עקרונות היסוד, ופתרונה אינו מצוי בתחום הרב-תרבותיות, אלא בהכרעה על עקרונות היסוד. בדיון הציבורי הבנאלי, מהות זו מתבטאת בדרישה לנאמנות אזרחית למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כתנאי לאזרחות (זהו כיום למעשה הפירוש הסמלי של הציונות). הוויכוח המהותי הוא על זכותו של העם היהודי למדינת לאום משל עצמו, גם אם חי בה מיעוט שיש לו זהות לאומית אחרת (או יותר ממיעוט אחד). רק אחרי שמיישבים את העיקרון היסודי, יש מקום לדיון על דרכי המימוש. בלי יישוב העיקרון היסודי, אין שותפות וממילא אין מקום לדון על פרטי השותפות. החופש שנותנת מדינת ישראל לפוליטיקאים הנהנים בה מחסינות פרלמנטרית, לנהל מאבק נגד עצם קיומה הציוני, הוא "האימא של האבסורדים". זועבי הפכה לאחת הנצלניות המובהקות של פרברסיה קונספטואלית זו.
לאחרונה ניכרים סימנים שונים שהציבור החל מואס במסעות הכפייה של האליטה החדשה עליו, ומתחיל להגיב בביטויים שונים של התנגדות ושלילה. זו משמעות הביקורת הגוברת על בית המשפט העליון, זו הסיבה לאי-אמון גובר במרבית ערוצי התקשורת המסחרית וזו גם סיבת ההתעוררות שראינו לאחרונה בכנסת ובממשלה. עדיין מעט מדי ובוודאי מאוחר מדי, אבל התחלה... התנגדות זו, משתגבר - תשפיע גם על רמת הסובלנות כלפי ה"זועביזם" ברחוב הערבי, וחשוב שכך יהיה. התנהלותה של ח"כ זועבי בעניין המשט הטורקי, חצתה ככל הנראה "קו אדום" בסובלנות האבסורדית של ישראל, והביאה לכך שהכנסת "נזעקה" סוף-סוף, לעשות מעשה. אף שהחלטת הכנסת פושרת למדי, יש בה מסר חשוב. אם יובן - מה טוב; אם לא יובן - יהיה על הכנסת ללכת צעד גדול קדימה ולהבהיר את הדברים הבהרה חד-משמעית. התרסות מן הסוג שנקטה זועבי בשאלת המסע - במעשה בראש ובראשונה, אבל גם בדברים שאמרה לפניו ואחריו - הן מבחן לישראל, בין אם הן באות מבית ובין אם מבחוץ; כזה היה אופיו של המשט כולו. מול התרסה יש להעמיד גבולות, משום שוואקום גורר שינויים שמשרתים את יוזמיהם, ושינויים שנעשו קשה יותר לבטל מאשר למנוע מראש את התרחשותם.
על יחסה של ח"כ זועבי למעמדה כח"כ, ניתן ללמוד גם מפרשת המהירות המופרזת עליה נעצרה זועבי לאחרונה, כפי שמדווח
מעריב ("השלילה השניה של ח"כ זועבי", 8.8.10). מאחר שמדובר במעצר שלה לאחר שנעצרה כבר בעבר בשל מהירות מופרזת ולאחר שנשלל רשיונו של נהגה בשל אותה סיבה, הרי שאין מדובר במעידה חד-פעמית, אלא במגמה. אין לי ספק שאילו ביקשה ח"כ זועבי לשדר מסר של מנהיגת-ציבור המקיימת את החוק, לא היה נהגה מעז לעבור על החוק. אלא שהרושם המתקבל מהתנהלותה הוא "צפצוף" ארוך וחזק על החוק. כמחוקקת, גישה זו שלה היא בלתי נסבלת. בשם החסינות היא סבורה כנראה שחוקי מדינת ישראל אינם חוקיה, והיותה חברת כנסת אינה מחייבת במאומה. חברותה בכנסת היא פריבילגיה, שאותה עליה לנצל עד תום לקידום אינטרסים אישיים ופוליטיים; מגמה שלילית שיש לעקרה מן השורש. לאור האירוע האחרון, מתעורר מחדש ספק לגבי השאלה מה באמת למדה ח"כ זועבי מפרשת המשט הטורקי. אני מהמר שבקרוב נמצא אותה שוב מפגינה זלזול במדינת ישראל ובחוק הישראלי. ראוי שהפעם, אם תקרה, תהיה הכנסת הרבה פחות "צמחונית" בהחלטותיה.
