"מתח מסוים בין שופט ועורך דין, הגם שאינו רצוי, אין בו כדי לבסס טענה של דעה קדומה או עוינות מצד בית המשפט באופן המקים עילה לפסילתו". כך קבעה (יום א', 8.8.10), נשיאת בית המשפט העליון,
דורית ביניש, בבקשת פסלות שהוגשה בפניה, ולמעשה, כך היא קבעה בעשרות בקשות פסלות שהוגשו בפניה, ואשר חלקן סוקרו באתר 'חדשות מחלקה ראשונה'.
"טענת הפסלות הנטענת נותרה כשהיא נשענת רק על תחושותיו של עורך הדין כי המתח, ככל שהיה קיים בינו ובין השופט טרם מינויו, וממשיך גם כעת לדעתו, אינן אלא תחושותיו בלבד, שכן בית המשפט הכחישן מכל וכל, והן נעדרות בסיס עובדתי מעבר לאמירתן", היא ממשיכה, במניפולציה הרטורית הידועה של בית המשפט בו שופט, בשר ודם, מכונה "בית המשפט" בכדי שאנו, האנשים הרגילים שצריכים לאכול וללכת לשירותים ויש לנו רגשות, נסבור, בטעות, כי "בית המשפט" הוא אובייקטיבי (להבדיל מאיתנו, בני אדם, צדדים לדיון, ואף עורכי דין, חיות רגשניות חסרות מעטה תרבותי-מאופק שכמותנו), ובקביעה ש"תחושותיו של עורך הדין הן סובייקטיביות".
הגם שביניש שבה וחוזרת על כל המנטרות הרגילות, היא מכינה לנו הפתעה בתוך הביצה. הביצה הרגילה ולפיה "בית המשפט" (כך מכונה השופט, מן תרגיל כזה בכדי שנסבור שהוא אינו בשר ודם, עם היסטוריה, מטענים אישיים וקשרים אישיים מן העבר ומן ההווה לטוב ולרע) הינו אובייקטיבי, ואם "בית המשפט" מכחיש קשרים מן העבר (לטוב או לרע) אז הצדק עם בית המשפט ותחושותיו של עורך הדין או של צד לדיון הינן תמיד "סובייקטיביות" (משל מדובר בפציינט בעייתי בקליניקה לויסות רגשות אשר המטפלים שלו יודעים שטרם הגיע לבגרות רגשית וצריך לווסת את הרגשות שלו ולא להתרגש מהם יותר מידי שכן הם אינם משקפים אמת אובייקטיבית אלא אך ורק את האמת ה"אישית" של עורך הדין שטרם התבגר).
עם זאת, בתוך הביצה יש לנו הפתעה - אנו מבינים שכך אתה מרגיש, ואם כך אתה מרגיש, אז נלך לקראתך:
- "ואולם, יתכנו מקרים נדירים ומיוחדים בהם אוירה עכורה ועוינות בין עורך-דין לשופט מצדיקה הימנעות של השופט מלדון בתיקים בהם מייצג אותו עורך-דין לקוחות בפני אותו שופט. הימנעות כזו עשויה להיות מוצדקת אף אם לא התגבשה עילה לפסילת השופט בשל חשש ממשי למשוא פנים. מדובר בנסיבות מאוד יוצאות דופן ויש להן משמעות רבה יותר בבית משפט בעיר שדה בו מכהן מספר קטן של שופטים, כאשר רוב עבודתו של עורך-הדין קשורה לאותה עיר. לפיכך, ולמרות כל האמור לעיל, נוכח תחושותיו הקשות של בא-כח המערערת כי מדובר בבעיה כללית ומקיפה של חוסר יכולת לטעון בפני השופט עקב משקעי העבר, לא ייחשב בעיני כסטייה מהאמור בפסק דיני אם יחליט השופט, מיזמתו, להעביר את הטיפול בתיקים בהם מייצג בא-כח המערערת לידי שופט אחר, כפי שאכן החליט לפי הודעתו של בא-כח המערערת בעניינו".
האמיתות היסודיות של ביניש נותרות על כנן. בית המשפט הוא אובייקטיבי, כל מילה (או הכחשה) שלו היא אמת, עורכי הדין והמתדיינים הינם סובייקטיביים, להם יש רגשות, משקעים, תחושות, והרמז לשופט, שטוב יעשה אם יעביר את התיק לשופט אחר, לא נועד לערער על האמיתות האלו, ולפיהן "בית המשפט" (כלומר השופט היושב בדין) הוא אובייקטיבי, חסר רגשות, חסר הקשרים, חסר קשרים, חסר הקשר, אלא חרף העובדה שבית המשפט תמיד צודק ועורכי הדין והצדדים המתדיינים אינם אלא מאותגרים-רגשית שטרם התבגרו, ניתן לעורכי הדין והצדדים להתדיין אל מול שופט אחר, ממש כמו שנותנים לתינוק בכיין את ה'מוצצי' שלו בכדי שירגע.
עד כאן הרטוריקה של בית המשפט. רטוריקה שמבהירה מי הוא המאופק והאובייקטיבי, ומי הבכיין וההיסטרי, וקובעת לא מן הדין אלא לפנים משורת הדין, כי "הבכיין וההיסטרי" יקבל את שלו, בכדי שיחדל לבכות.
למעשה, במקום להתבוסס בקלישאות ואשליות על "אובייקטיביות" בית המשפט ו"סובייקטיביות" מי שאינו בית משפט, מן הראוי היה לנקוט ברטוריקה מכובדת יותר, ופחות יומרנית, רטוריקה של אתיקה ולא של פסיכולוגיה בגרוש. לא 'לאבחן' את עורך הדין כ"סובייקטיבי" ולא לספר לילדים הקטנים כי סנטה קלאוס הביא להם מתנה, התינוקות באו מהחסידה (והורים שלהם בכלל לא...), והשופט הוא "אובייקטיבי".
במקום רטוריקה המושתת על פסיכולוגיה בגרוש ועל חלוקה קטיגורית של "אובייקטיבים" (השופטים) ו"סובייקטיבים" (עורכי דין ומתדיינים), מוטב היה לנקוט רטוריקה אתית, כמו זו שנקט השופט
מנחם קליין אשר פסל את עצמו בשל דם רע בינו לבין עורך דין אשר הופיע בפניו:
"
- קיימים מצבים שלא הוכרו בדיני פסלות השופט כמקיימים אחר התנאי של חשש ממשי למשוא פנים, אך עדיין נוצר בהם ניגוד עניינים אתי. מצבים אלו שייכים לחלק שמהרף ומעלה, בהיותם משקפים את אידאל האתיקה השיפוטית. במצבים אלו אין החוק מחייב פסילת השופט, אך האתיקה המקצועית מטילה חובה על השופט להיות קשוב לאידיאל המקצועי שלו ולפעול לפי חובותיו האתיות".
מן הראוי שבמקום לעסוק בפסיכולוגיה בגרוש, ביניש תעיין במאמרה של לימור זר גוטמן, אשר בהשראתה כתב השופט מנחם קליין את אשר כתב, ותפסיק לספר לנו שתינוקות באים מן החסידה וששופטים הינם אובייקטיבים.
