פרופ' תמר הרמן כתבה השבוע בידיעות אחרונות מאמר בשם "העיר האסורה". הרי ציטוט מהכתבה: "מקבלי ההחלטות -בכוונה- אינם מתאמצים להרחיב את כביש מס' 1 מתל אביב לירושלים כדי להקשות את הגישה של הציבור הרחב למעוזי השלטון". פרופ' הרמן משווה את מיקומה ו"קשיי הגישה" לירושלים לעיר ברזיליה בירת ברזיל (שנבנתה יש מאין בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת) הנמצאת במרחק עצום מריו דה ז'נרו ומסאו פאולו, ואפשר להגיע אליה רק בטיסה.
לדעתי, מייחסת פרופ' הרמן או כל מי שסבור שיש משהו בדבריה, תכונות-על מרשימות ל"שלטון" ולנבחרים היושבים ב"מעוזי השלטון", תכונות שאין, לדעתי, כלל, ל"קבוצת השלטון" או לכל אח מחבריה לחוד. אנשים אלה, שנבחרו באמצעותנו, יושבים בשלטון ודואגים יותר מכל לכיסאם, למשכורתם ול"ביתם". לעתים גם לענייני מפלגתם כאמצעי לעשות לכיסאם, למשכורתם ולביתם.
אין להם זמן ועניין להתארגן לקונספירציות של הרחקת ה"עם" מ"מעוזי השלטון". אין להם זמן לאג'נדות שתכליתן להקשות על אזרחים לעלות לירושלים. רוב חברי הכנסת והשרים לא גרים בירושלים (או גרים שם רק כמה ימים בשבוע), וירושלים עבורם היא מקום-עבודה או/ו קלף מיקוח פוליטי או מפלגתי ב"תחום הערכי" ולא "מעוז השלטון". לא אכפת להם אם כביש מספר 1 נוח או לא, אם יש קו רכבת ברמה של המאה ה-21 לירושלים וממנה, אם יש בירושלים רכבת קלה - ובכלל, למה שרי התחבורה לדורותיהם מחזיקים משרדים, משכורות, עובדים בכמות עצומה בשביל עבודה אפסית.
מי שחושב שיש בכלל איזו אג'נדה הקשורה לתחבורה או למעברים בין עיר לעיר בישראל, צריך רק להתבונן בהיסטוריית התחבורה בישראל ובמצב התחבורה בישראל ברגע זה. לא קשה להבחין כי תנאי תחבורה סבירים או מתקדמים לאזרחים אינם באג'נדה של שום ראש ממשלה, שר, חבר-כנסת או אחר. זלזול ענק באזרח - זה המוטו של רוב ממשלות ישראל לדורותיהן.